נדרש אומץ רב לצאת בטור כמו זה של קלמן ליבסקינד. בכל זאת, הימין אינו סובלני כלפי מי שמעז להעלות על דל שפתיו את האפשרות שראש הממשלה נתניהו יפרוש ולו גם במחיר עסקת טיעון שתסיר מעליו את עננת התיקים. ליבסקינד כותב כי לנתניהו בעת הזו, אין שום יכולת לגייס את הציבור, לבקש ממנו שיתוף פעולה, ולאחד אותו למאבק החשוב מול הקורונה וכי כולם, כולל אוהדיו, חייבים להכיר בעובדה שבמצבו, הוא אינו יכול לקדם דבר וחצי דבר ממה שהבטיח.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
העיתונאים שקראו לפרישתו של נתניהו נכנעו מוקדם מדי
"לפחות אני רגיל למשחקים בלי קהל ביציעים"
"אני יודע שאני משמש מודל לקהילת 'אנשי הקשב'"
יחד עם ליבסקינד עורך "מקור ראשון", חגי סגל, הציע במאמר מנומק לתלפיות מוצא מהסבך. בהינתן ש"החוק הצרפתי" אינו בר יישום בעת הזאת, לחילופין, מציע סגל, פתרון נוסח פרשת קו 300, חנינה מנשיא המדינה טרום משפט. פתרון ראוי וטוב, אך בהתחשב בזהותו של האיש היושב במשכן נשיאי ישראל, ספק אם יאזור אומץ לעמוד בנחישות מול מחנה אוהדיו החדש שפעם נמנו עם מחנה היריב האידיאולוגי, ומול אלה שעבורם המציא פעם את הכינוי "כנופיית שלטון החוק", להתייצב לפני העם ולומר "עשיתי את המתבקש כדי שהשלום יחזור לשכון בינינו". גם דמעה קטנה לא תזיק להשלמת התמונה.
עסקת טיעון היא פתרון שבו שני הצדדים ייצאו וחצי תאוותם בידם. אבל בכך תרד רמת הלהבות באש החשובה מכל – אש השנאה היוקדת בעם. נראה כי כולם ייצאו נשכרים מצעד זה.
גם אוהדיו הגדולים ביותר של ראש הממשלה מודעים לכישלונותיו: אם זה בכלכלה, בבריאות ובוודאי על אחדות החברה בישראל. ללא ספק, ובמידה רבה של צדק, עתידו המשפטי מטריד אותו וגם אם הוא "סופרמן" המסוגל לעשות חמש משימות בדקה, קשה להאמין שהמחשבה הזו אינה מטרידה אותו על משכבו בלילות. עד כמה היא משפיעה על תפקודו והחלטותיו – רק הוא, ואולי עוד כמה מתי מעט, יודעים. העם היושב בציון נושא עיניו אל מנהיגו ומצפה להנהגה, להדרכה, לכיוון ברור ולמינימום של שיקולים פוליטיים בהחלטות והוא אינו מקבל זאת.
בתגובה לדברים, זכו גם ליבסקינד וגם סגל במטר נאצות והתקפות. דוברי הימין התנפלו עליהם וטחנו אותם עד דק כטחון בשר הקרפלעך לערב יום הכיפורים.
עיקר הטענה הייתה שמהלך כזה יהווה כניעה מבישה לשמאל, לתקשורת העוינת, ופגיעה לדורות בשלטון הימין, בהיות נתניהו סמל המחנה הלאומי ואסור שזה יקרה. אלה דברים של טעם שיש לשקול אותם בכובד ראש ולהניח על כף המאזניים את הטיעונים לכאן ולכאן. אלא שחלק גדול מהמבקרים לא הצליחו להתמודד עניינית עם טיעוניו של ליבסקינד והחלו לתקוף אותו אישית. ארז תדמור, דוברו של נתניהו, הגדיל לעשות וכרך את ליבסקינד "השמאלני" בנשימה אחת ברשימה יחד מנדלבליט, שי ניצן, ברוך קרא ורוני אלשייך. "האנשים הכי מעניינים משכילים ומנומקים נמצאים היום במחנה הביביסטים", כתב.
ליבסקינד, התחקירן המעולה שאיש לא הגיע עדיין לרמת הישגיו העיתונאיים, שחשף את מבושיה של מערכת המשפט הרקובה שלנו ללא מורא וללא משוא פנים, אליבא דתדמור, לא נמנה עם חבורת "המעניינים המשכילים והמנומקים" אלא הוא מ"המתנשאים", מ"המתנחמדים". מ"השופרות". הבנתם?! הם השופרות! וארז תדמור הוא מהמשכילים והמעניינים. אפס במודעות עצמית, טונה של התנשאות וגאווה.
הם ימשיכו לטעון כי נתניהו הוא נציג נאמן של הימין, של ההתיישבות ביהודה ושומרון ומי שאמור להוביל את המערכה נגד מערכת המשפט והפרקליטות שהשחיתות פשתה בהם, וישכחו כי מי שאחראי במידה לא מועטה לבלימת כל ניסיון לתיקונים במערכת הפרקליטות והחוק, מי שמקפיא בנייה בשטחים, נותן יד חופשית לצוות קו כחול ומגן על אטימות הלב של פקידי המינהל האזרחי ויועציו המשפטיים, הוא דווקא ראש הממשלה בעשור האחרון.
למעשה הראשון שהציע את רעיון עסקת הטיעון היה לא אחר מאשר פרקליטו של נתניהו המנוח, יעקב ויינרוט ז"ל שצפה פני עתיד. אמנם אז היו התנאים אחרים אבל אז היה השיקול טובתו של נתניהו מבחינה משפטית. כנראה ידע ויינרוט מה צפוי ויעץ לראש הממשלה לגמור בטוב.
ליבסקינד וסגל אינם משוחרי רעתו של נתניהו. אדרבא, שניהם מעריכים עד למאוד את גדולתו המדינית, את ההישגים הכבירים שהנחיל לעם ישראל. הסכם השלום שנחתם עם האמירויות ובחריין, ועוד היד נטויה, ייזכר לעד כמורשתו. הייתי אומר אפילו שהם חרדים לאותה מורשת, שמא תיפול לבאר השחת ותטבע במה שעלול להיות האקורד האחרון בתולדותיו כמנהיג: משפט מתוקשר, הרשעה אפשרית בכתבי אישום מופרכים והזויים ומי יודע אם תמונות אולמרט במעשיהו לא יחזרו על עצמם במהדורת ביבי. מחזות כאלה עלולות להיות אסון לא רק לנתניהו ולמשפחתו אלא לכלל מחנה הלאומי ואולי אף לעם ישראל כולו. גם ליבסקינד וגם סגל אינם מעוניינים שזה יקרה. צירופם לרשימת מחנה השמאל השואף לראות במפלתו של נתניהו הוא מעשה נבלה מאין כמוהו.
המבקרים כשלו מלהבין כי ליבסקינד וסגל מגלים דאגה אמיתית לדמותה המשוסעת והמפולגת של החברה הישראלית, זו שכלל לא מהווה גורם במשוואה של תדמור ודומיו הם מנסים למצוא מזור למגפת השנאה ההדדית, לפילוג החמור הקורע את העם בסברם שהמחיר שנתניהו צריך לשלם נמוך ממה שהשנאה הזו עולה לנו, כעם, כחברה. ליבסקינד כותב כי כאשר אנחנו מחולקים בין "ביבי" ל"רקלאביבי" אין אפשרות להמשיך הלאה, כאילו כלום לא קרה. סגל מצר על זה שהקרע בעם מביא לסכסוך בתוך הימין עצמו ואין צורך בהוכחה נוספת.
המיליטנטיות הסיקריקית של תדמור וחבריו רואה בצד השני אויב שיש לצאת נגדו במלחמת מצווה בכל מחיר וזה מה שעצוב בכל הסיפור הזה. תדמור וחבריו אינם שונים מהפריקים של בלפור. הם תמונת הראי שלהם.
