אז מה נשתנה הסגר הזה מהסגר הקודם. שבסגר הקודם היינו מבוהלים, מפוחדים. כולנו נסגרנו, כל אחד והגורים שלו. רגע לפני ערב פסח הכנו אלבומי לופה קורעי לב לסבא וסבתא (ותודה לחוסר הכישרון שלי ששם בשער ההגדה של פסח תמונה של אחיין אוכל חצי פיתה), סרטוני Vivo מרגשים עם שירים של ישי ריבו איחדו משפחות מרחוק, אנשים קיבלו זימון לזום על־חלל עם בני דודים ראשונים ושניים על שילשים ועל ריבעים. בסגר הזה? יום לפני ראש השנה הזה, סבא וסבתא סונג'רו בגדול, גם בישלו וגם אכלו לבד. הגיעו עד אלינו לחיבוק מרפקים ונשיקה באוויר, והישי ריבו היחיד שהם שמעו זה באוטו חזרה בפקקים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המהפכה הטכנולוגית מסכנת את החירות האנושית
– קצב חדש: חשבון הנפש והלקחים מהקורונה
– "לא התמקחתי, לא השוויתי": הנוסח המלא של חשבון נפש צרכני
שבליל הסדר היינו כולנו עצובים, כולנו מוטרדים, כולנו חסרים. ואילו בראש השנה כולנו היינו שמחים שלא צריך לשבור את הגב והראש לשבוע של בישולים והמצאות, ואפשר להגיד תודה על היש – שהוא כמובן השילוש הקדוש: עוף, אורז וסלט חסה. אל דאגה, כדי לברך שהחיינו ולהרגיש חג דחפנו רימונים לאורז, והנה ברוך השם, הילדים בררו אותם החוצה חצי ארוחה.
שבחול המועד פסח טיפסנו על הקירות, עקרנו אישונים על פאזל 1,000 חלקים אחרי ששעון השבת כבה, טיילנו עד הפח וחזרה, שמנו שמש ביוטיוב כדי לקבל ויטמין D. בחול המועד סוכות, סוף־סוף האטרקציה הקבועה של הילדים – שהיא להכריח את אבא לישון איתם בסוכה, רק כדי להיכנס הביתה ולהשאיר שם את אבא עד הבוקר – באמת תהיה האטרקציה המרכזית. שמש היא הבעיה האחרונה שלנו (שיקדימו את שעון חורף כבר אמן), כל אחד מצא לעצמו לפחות מסלול טיול נסתר אחד שבו דורכים על מספיק חול כדי לטנף בשובו את כל הבית שזה עתה נוקה, ולשמחת כולנו הדבקנו את הפאזל על בריסטול ועכשיו אי אפשר לעשות חדש.
שבסגר הקודם היינו כולנו אחוזי ציונות וגאוות יחידה. מחאנו כפיים במרפסת, עקבנו אחרי מסלולים של חולים, התלבטנו איזו מסכה הכי טובה והעדפנו אלכוג'ל עם 99.9999% שעולה פי 99.99999 יותר כסף. בסגר הזה בא לנו לקפוץ מהמרפסת, אנחנו עוקבים רק אחרי המרוץ למיליון, מסכה זה גומייה עם נייר ממו והבנו שמספיק סבון ידיים במקרה הטוב, סבון כלים במקרה היותר סביר.
שבסגר הראשון ראינו פה הזדמנות להכיר את הילדים, להעשיר אותם בכל מה שהמסגרת החינוכית הרגילה לא יכולה לתת להם. הייתה לנו תוכנית יומית ותוכנית שבועית, שמשות הבית הפכו ללוחות מחיקים כאילו אנחנו בפרק של האוס (אוף, למה לא עושים יותר סדרות מעולות כאלה). מסכים הוגבלו, אפליקציות "כמה זמן אני בכל אפליקציה" אופלקצו. בסגר הזה הבנו את היתרונות בקימה מאוחרת. הבנו שאין טעם לקפל את ארוחת הבוקר כי עדיף שיהיה לחם וסכו"ם על השולחן עד הלילה, שלא לומר עד שבת. הדבר היחיד שכתוב על השמשות אלו שמות גנאי שהילדים נותנים זה לזה מאז פרוץ הקורונה, ומזל שיש וילון להסתיר אותם, לרגע שבו פקח מגיע לוודא שהמתבגר עדיין בבידוד ואנחנו חוששים שידווח לרווחה על הזנחה.
שבסגר הראשון רק למדנו מה זה זום, לקח לנו שעה לעבור אל הווטסאפ ווב, ואחר כך להתנתק ממנו כי זה עושה המון קולות, אבל אז המורה שלחה קישור חדש. ומי ידע בכלל שאפשר להשתיק או לכבות מצלמה או לשנות רקע. נכדים בתחפושת מטושים התפלחו לבית הסבים והסבתות כדי ללמד אותם איך מפעילים וידאו בווטסאפ בלי לזוז. בסגר הזה אנחנו דה זום מאסטרס – והילדים כל כך מתוחכמים שאפילו אנחנו מאמינים לתמונה בריפיט שהם שמים ולאח הקטן ששילמו לו 20 ש"ח רק כדי שיגיד "אני" כשהמורה שואלת אם הם שם. הסבים והסבתות שולחים קישורים בתדירות גבוהה יותר מהקצב שבו הם שלחו בדיחות קרש, והנכד המחופש למטוש טרם חזר.
שבסגר הקודם קנינו בכמויות מטורפות עופות ואורז וסוכר וקמח, והמון־המון מים מינרליים וכמובן ים של נייר טואלט. היה לחץ על מלפפונים חמוצים ואנשים התגרשו על רקע קניית מלפפונים בחומץ בשוגג. כל מי שהצליח להשתלט על סנטימטר דשא התחיל לגדל תרנגולות ועגבניות שרי. בסגר הזה לאנשים יש מתחמים שלמים לליקוט ביצי חופש, שדות של ירקות נדירים, ועוד נשאר לנו מספיק נייר טואלט מהסגר הקודם.
בקיצור, הדבר היחיד שצריך לחדש בסגר הזה זה המלצות לסדרות. מישהו?
