בשבוע האחרון פיתחתי תחביב מפוקפק והתחלתי לצפות בדיונים בוועדות הכנסת. מדובר בחוויה מרתקת, יש לציין, ולעיתים היא אפילו מתעלה על דוקו של נטפליקס. מי יכול היה לביים את מופע העצבים של ח"כ שאשא־ביטון, שתלונותיה על נתונים כוזבים של תמותה מקורונה הצליחו לעורר את זעמו של מנכ"ל משרד הבריאות שאיים לעזוב את הדיון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עולם הפוך: כשאין טיעונים אז מקללים
– "הסברתי שאי אפשר לבטל בידוד – הוא קרא לי גסטפו"
– התאבדות קולקטיבית: הקוד הגנטי המבורך של ישראל משחק לרעתה
ועדות כנסת הן גם הצצה טובה אל מאחורי הקלעים של מנגנוני קבלת ההחלטות. בשבוע שעבר נקלעתי לאחת מהן, ברשות ח"כ מיכל קוטלר, שהתכנסה בנושא המאבק בצריכת סמים ואלכוהול בעקבות פרשת האונס באילת. הוזמנתי להשתתף בה בעקבות טור שפרסמתי בנושא, ובו הצבעתי על האלכוהול כמרכיב מרכזי בפרשות אונס שנוטים להתעלם ממנו. מלאת טקס וחשיבות עליתי על חולצת שופוני (למטה נשארתי כמובן עם מכנסי הפיג'מה), והצטרפתי לוועדה דרך הזום.
בוועדה השתתפו שלל דוברות למיניהן, וקוטלר הבטיחה שכל אחת תקבל את זכות הדיבור. ישבתי בשקט והאזנתי לנציגת המשטרה, לממונה על משהו־שקשור־באלכוהול מטעם משרד הבריאות, למטפלת בנפגעות תקיפה מינית – כל אחת הגיעה עם המומחיות שלה. אך ככל שהתור שלי התקרב, הבנתי שבעצם אין לי מה לחדש. הרי אני לא באמת מומחית לענייני סמים ואלכוהול, סתם כותבת טורים ששיחק לה קלף. באיזו זכות אני אמורה להידחף עכשיו לפרוטוקול של ועדה חשובה כל כך ולשטוח את דעתי הבלתי מקצועית? בשקט־בשקט, ובלי לעורר רעש מיותר, התחפפתי מהוועדה.
כל עיתונאי מכיר את הרגע הזה. את כותבת דבר מה, אנשים מתלהבים, ופתאום הופכים אותך לגורו של התחום שכתבת עליו. כך קרה למשל אחרי שפרסמתי טור על חוויותיי בסיני. מישהי פנתה אליי בהודעה פרטית וכתבה שהיא מתלבטת אם לנסוע לשם, הסבירה שהיא מפחדת בגלל אזהרת המסע. מיד הרגעתי אותה וכתבתי שאין לה ממה לחשוש. שבוע לאחר מכן שלחה לי תמונות משם. "נסעת עם חברות?" שאלתי אותה. "לא", היא השיבה, "נסעתי לבד". באותו רגע הלב שלי ירד לברכיים. המחשבה ששלחתי לסיני בחורה לבדה בהרף המלצותיי לא נתנה לי מנוח. מה אם יקרה לה משהו? מה אם יתקפו אותה? כל הלילה לא ישנתי בגללה, ואם היא לא הייתה חוזרת משם בחיים, לא הייתי סולחת לעצמי לעולם. כמה כוח יש למילים שלנו, לעצות שאנחנו זורקים במחי משפט.
השבוע צפיתי בסרט "חתונה הפוכה" של הרב מרדכי ורדי, שהוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב. הסרט מלווה מקרוב להט"בים שהחליטו להתחתן עם נשים ומתאר את כישלון נישואיהם. מדובר במסמך קורע לב שמציף לראשונה את המחירים הכבדים של החתונות האלה. יושבת גרושתו של אחד מהגברים הללו ומספרת בדמעות איך איבדה את הביטחון בנשיות שלה. הומוסקסואל שנישואיו לאישה נכשלו מספר איך אולץ במסגרת טיפולי ההמרה שעבר לעקוב אחרי נשים ולצלם אותן, ואיך בכל פעם שהתייחד עם אשתו הרגיש שהוא עובר אונס. רובם מפנים אצבע מאשימה לרבנים ולאווירה ההלכתית שדחקה אותם לתוך נישואי בוסר שנידונו מראש לכישלון.
וכאילו לא שמענו הרגע את כל הטענות האלה, עובר משם הבמאי לישיבת רבנים שדנים ביניהם בזחיחות מסוימת כיצד להתמודד עם מקרים כאלה ומה בעצם יש להלכה להציע להם.
באותו רגע, א־לוהים עדי, התחשק לי להתפרץ לתוך המסך ולומר – מה דעתכם, ובכן, לא להציע? מי החליט שלכל בעיה חייב להיות פתרון או דרך מובהקת. אולי אפשר להתבונן על אותו אדם ולומר לו בצניעות: הלכתית, אין לי הרבה מה להציע לך, אבל אני סומך עליך שתמצא את הדרך שמתאימה לך, ומבטיח ללוות אותך בכל החלטה שתעשה. ככה, פשוט.
אני לרגע לא מזלזלת בכנות כוונותיהם של אותם רבנים. ליבם במקום הנכון, ורובם מלאי אמפתיה ורצון לעזור. הבעיה היא לא בתפיסתם ההלכתית, אלא במחשבה שהם חייבים לספק מענה או משנה סדורה למקרים מורכבים שכאלה, ושביכולתם למשוך לאנשים בחוטי חייהם העדינים.
היומרה, כמה היא מסוכנת. המחשבה שאם התהדרת בכובע של רב או עיתונאי או כל מגבעת אחרת של מומחיות לרגע, זה מקנה לך את הזכות לעוץ עצה ולכוון אנשים באופן שיחרוץ את גורלם. כל כך הרבה אנשים בעולם משלמים מחירים יקרים בגלל אנשים עם יומרה מיותרת. חלק מהזוגות הללו חולקים עכשיו ילדים במשמורת. מסלולי חיים התפצלו לבלי שוב. זה לא צחוק.
פעם התעצבנתי על הפסיכולוג שלי. "אתה לא מספק לי עצות", אמרתי לו, "אני רק יוצאת מכאן עם יותר סימני שאלה". "מטפל טוב יודע לשים את המטופל שלו בתוך עמדת השאלה", הוא ענה לי, "הוא נמצא יחד עם המטופל שלו בתוך הספק. אבל הוא לא מחלק עצות, ולא מחליט בשבילו החלטות בעניינים שבנפש".
העולם שלנו מלא ברבנים עם כוונות טובות, אבל הציפייה שיפתרו לנו את כל בעיות החיים היא לא רק מסוכנת, אלא גם ילדותית. אני לא יודעת למי אני פונה יותר, למשיאי העצות או לאלו שנעזרים בהם. רק דבר אחד אני יודעת – שלפעמים לא לקחת אחריות, זה המעשה האחראי ביותר.
גמר חתימה טובה.
