לפני תשע שנים, בערב יום הכיפורים, יצאתי מהבית שלי בירושלים, ונסעתי ליער הפיות בקיבוץ בית אורן, בכרמל, כדי לחגוג את החג עם המנטור הרוחני אוהד אזרחי ועם תלמידיו. לא היה לי מושג איזה מין יום כיפור מצפה לי, אבל הייתי אז בתקופה של צמא רוחני ובלבול גדול, ורציתי להרגיש משהו, עד היום אני רוצה להרגיש משהו, אבל היום החיפוש שלי אחר, פנימי יותר, לא משנה. קיצר, איכשהו שמעתי על האירוע הזה, על הר הכרמל, ואיכשהו אמרתי לעצמי, יאללה, אני אלך לשם, מה כבר יכול להיות, מה כבר יכול להיות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התאבדות קולקטיבית: הקוד הגנטי המבורך של ישראל משחק לרעתה
– האם אלוהים הפך לימני?
– "אני יודע שאני משמש מודל לקהילת 'אנשי הקשב'"
הגענו ליער, ארבעה חברים, שירה, אמרי, נועם פלג, שכולם קוראים לו פ', ואני, הגענו בערך שעתיים לפני תחילת הצום, וכשנכנסנו למתחם של האירוע, ראינו שכולם כבר יושבים ואוכלים את הסעודה המפסקת. זאת הייתה סעודה בריאה כזאת, טבעונית, עם מלא סלטים טובים, ומלא תבשילים בריאים כאלה עם קטניות. לקחנו צלחת, ואכלנו בשקט. כל האנשים סביבנו נראו מתוקים ומוזרים, היו שם הרבה זקנים, והרבה ילדים, הכול היה מוזר, אבל מוזר בקטע טוב.
כשהערב ירד והצום התחיל, התכנסנו לתפילה ולשיחה, ישבנו במעגל, עם בגדים לבנים, ביער סבוך, ושרנו שירים יפים שלא הכרתי, ואז הכרתי, כי שרנו אותם מספיק זמן. הירח עמד בשמיים, פגום ובוהק ויהודי וזהיר, האנשים היו כולם יפים ועדינים ורחוקים, ולכולם הייתה מין עצבות כזאת בעיניים, גם לי, וגם לשירה, וגם לאמרי ולפ' הייתה עצבות בעיניים, לא יודע, הייתה שם מין אנרגיה כזאת, קשה להסביר.
אחרי שהתפילה הסתיימה התחלקנו לקבוצות קטנות ודיברנו. המנחה של הקבוצה שלנו, שהיה מין היפי בלונדיני עם שיער ארוך וזקן מוזנח וחולצת כותנה אדומה, הזמין אותנו לספר למי אנחנו סולחים השנה, הוא אמר שלדעתו לבקש סליחה זה עסק די פשוט, אבל לסלוח זו כבר צרה צרורה, הכי קשה לסלוח, הכי קשה לשחרר, להמשיך הלאה, לרוב האנשים שנפגעו ממישהו יש זיכרון חריף וטעם רע בפה, וקשה לסלוח, קשה לסלוח, ככה הוא אמר. בקיצור, הסבב התחיל, וכל האנשים שהיו בקבוצה שלי סיפרו סיפורים מצמררים על אנשים שפגעו בהם, פגיעות איומות, אנושות, ועל הקושי שלהם לסלוח להם. מישהי סיפרה על הטרדה מינית שהיא עברה, ומישהו סיפר על בוס שהשפיל אותו בעבודה, ומישהי סיפרה על השותפה שלה שעשתה הכול כדי שהיא תעזוב את הדירה, וגם אני סיפרתי משהו, סיפור קצת קשוח על מישהו שפגע בי נורא, אני לא רוצה לכתוב את זה בעיתון.
כשהסבב נגמר, והמעגלים התפרקו, וכל אחד הלך לדרכו, שוחחתי בקצרה עם איש אחד, חכם ועצוב, שפגשתי שם. הוא היה אבא של חבר שלי, שהתאבד בצבא, והוא לא הכיר את הבן שלו בכלל. זה סיפור גדול ומסובך ומלא סודות, ואיכשהו יצא שבעיצומו של יום הכיפורים התחלתי לספר לאבא על הבן שלו, כי אני הכרתי את הבן שלו, והוא לא הכיר את הבן שלו. נראה לי שזאת הייתה השיחה הכי עצובה שניהלתי בחיים. אחר כך הלכתי לאוהל שלנו, נכנסתי לשק השינה, בכיתי קצת בשקט, והלכתי לישון.
בבוקר התעוררתי מוקדם מדי, מאור השמש, מהחום החצוף, ומהזבובים המעיקים, ואז יצאתי מהאוהל, והלכתי לאמפי הקטן שבו התקיימו התפילות והשיחות, כדי לראות מה קורה. כשהגעתי לשם, ראיתי את פ' יושב בקצה האמפי, עם טלית לבנה, ושר לעצמו בשקט את תפילת יום הכיפורים ששרנו יחד בישיבה שבה למדנו שנינו. פ' היה חזן בלי קהל, והקול שלו היה עמוק ורך ומרגיע. התקרבתי אליו והתיישבתי לידו, קרוב מספיק בשביל לשמוע את התפילה היפה שלו, ורחוק מספיק בשביל לא להפריע לו להיות.
השעה הייתה שבע וחצי בבוקר, אולי קצת אחרי, כל האנשים עדיין ישנו בשקט באוהלים, ופ' התפלל, תפילת יחיד מוזרה, אשכנזית, שבורה ומדויקת. העיניים הבהירות שלו היו נעוצות במחזור התפילה, הוא היה עם עצמו, אבל אני הקשבתי לו. אחרי כמה דקות עוד מישהו הגיע, והתיישב לידי, כדי להקשיב ביחד איתי לתפילה היפה של פ', ואחרי כמה דקות עוד מישהו הגיע, ועוד אחת, ועוד אחד, עד שכבר נהיינו מניין. פ' התפלל ביער, תפילה זכה, יפה יפה, ואנחנו שרנו איתו, בשקט, כדי לא להפריע, וכדי להזכיר לו שאנחנו כאן. אחחחחח זה היה כל כך יפה. אני רק נזכר בזה והלב שלי מתנפח מגעגועים ומנחמה.
תשע שנים חלפו מאז. מאותו היום ועד עכשיו לא הרגשתי שום דבר באף תפילה, לא ביום כיפור ולא בכלל. תשע שנים, בשנה שעברה הייתי בתל אביב ולא הרגשתי כלום, לפני שנתיים הייתי בירושלים ולא הרגשתי כלום, לפני שלוש שנים הייתי ברעננה ולא הרגשתי כלום, השנה אני אפילו לא מנסה.
* * *
זאת האמת, אני ותפילות אף פעם לא הסתדרנו, גם היום אנחנו לא מסתדרים, אבל הייתה תפילה אחת, מתוקה ויפה, ביער בית אורן, בשעת בוקר מוקדמת, פ' היה החזן, אנחנו היינו הקהל, בית הכנסת היה עצים עבותים. את התפילה הזאת אני זוכר. עם הזיכרון הזה אני הולך. פעם, לפני תשע שנים, ביער בית אורן, ביום הכיפורים, התפללתי, הרגשתי משהו, פעם, מזמן מזמן, ידעתי נחמה.
