היועץ
בצמרת התקשורתית־פוליטית אין מי שלא מכיר את ניר חפץ. האיש שהתחיל את דרכו בתא הליכודי של אוניברסיטת תל־אביב וצמח ב'ידיעות האחרונות', הפך להיות המוציא והמביא התקשורתי של נתניהו ורעייתו. ב־2009, כשנתניהו שב ללשכת ראש הממשלה, הפך חפץ הפך לדוברו הרשמי. ב־2010, ביבי זרק אותו מחלון המשרד אבל שרה החזירה אותו מדלת הבית. הוא הפך ליועץ תקשורת חיצוני ומאז נותר בסביבה.
חפץ היה משרתם של אדונים. קודם של נוני מוזס, אחר כך של נוחי דנקנר, ובאמצע, לפני ואחרי, של נתניהו. הוא זה שתפר לנתניהו את בליץ הראיונות ערב בחירות 2015. הוא שבמשך שנים שימש הדובר האישי, כולל התקפות חריפות על כל מי שנתניהו זיהה כיריב. סגנונו ושיטותיו היו לעתים קרובות לא נעימות, בלשון המעטה. אבל להוציא רק עכשיו מהבוידעם את סיפורי הרכילות זו גבורה קטנה מאוד. מי שכעס על סגנונו האגרסיבי של חפץ צריך היה להתקומם בזמן אמת. המְתנה שייוותר חסר הגנה, כפי שהוא מאז תחילת השבוע, עלובה בדיוק כמו ההתהפכות שלו על הזוג נתניהו.
הבגידה
בין פוליטיקאים לעוזריהם יש כללי אמון בלתי כתובים. הראשון הוא מסירות לבוס. השני, התחייבות שהכביסה המלוכלכת תישאר בבית. אין פוליטיקה בלי "אנשים שמזרימים את הביוב", כפי שניסח זאת פרנק אנדרווד ב'בית הקלפים', ואי אפשר לעשות פוליטיקה אם לנבחרים ולעוזריהם לא יהיה ברור שמה שצריך להישאר בתוך החדר ייוותר שם. כמובן, הקו האדום חייב להיות מעשים פליליים. להם אסור לתת יד בשום דרך ואופן.
כל ההקדמה הזו נולדה כדי לומר שאם ההדלפות שיצאו עד כה מחקירת ניר חפץ נכונות, מדובר בלא פחות מבגידה שלו בראש הממשלה ובאשתו. כמה תעוזה נדרשת מאדם שבמשך שנים יצא ובא מבית פטרונו, עשה על חשבונו קופה נאה (ראו בהמשך), ואז, כדי להציל את עורו שלו, הולך ומלכלך עליו. מכל כיוון שלא מסתכלים, זו התנהגות הפורמת את הנדבכים הבסיסיים ביותר שחברה מתקיימת עליהם. לא משנה מה יאמר חפץ בעדותו, צריך לזכור מאיזה מקום נמוך היא מתחילה.
המצלצלים
אפשר לפקפק פקפוק גדול אם ניר חפץ ימציא לחוקרים את ראיית הזהב כאילו בנימין נתניהו קיבל שוחד. למעשה, אפשר להיות בטוחים שלא. כפי שנכתב בעמודים אלה לא אחת, עשרות אנשים עבדו אצל נתניהו במשך השנים. גם הרבים שעזבו עם סיפורי אימה או בטריקת דלת, לא ראו, לא שמעו ולא טענו שביבי לקח שלמונים.
נתניהו אולי קמצן גדול, נהנתן קטן ואובסיסיבי לתקשורת. מושחת הוא לא. שחיתות פירושה שנתניהו קיבל החלטה המנוגדת לאינטרס הציבורי מטעמים של בצע כסף ו/או מניעים זרים אחרים. זה, ככל הידוע לנו כיום, לא קרה. ביבי רחוק מלהיות למ"ד ו"וניק. חלק ממעשיו מקוממים ודוחים. ובכל זאת, אחרי שנתיים של רעש וצלצולים עדיין לא נמצאו המצלצלים. חקירות בארץ, חיקורים בעולם, מעצרים נרחבים, ארבעה עדי מדינה, ועודנו עם הסיגרים והשמפניות. מגעיל, דוחה ולא נעים, אבל מעטפות, קופה סודית ושוחד – איִן.
השיטה
אז מה כן? מה שברורה היא השיטה. עורכי הדין שמרון ומולכו, ניר חפץ, ארי הרו ולמעשה כל מי שהיה בסביבת ראש הממשלה הרוויח מעצם המעמד. יש שהרוויחו יוקרה בלבד, יש שגרפו כסף, ויש שגם וגם. כל זה לא הומצא עכשיו. לכל ראשי הממשלה היו יועצים, חברים ומקורבים שלא נשאו בתפקיד רשמי. המעמד הקנה להם גישה לבוס ומן הסתם הועיל לעסקים.
אבל ניר חפץ, כך מספר אדם שעבד איתו, לקח את קרבתו לנתניהו צעד אחד קדימה וגזר עליה קופון. על פי עדות השותף לשעבר, חפץ היה אומר ללקוחותיו הפרטיים שאם הם רוצים שישוחח בעניינם עם נתניהו, עליהם לשלם לו (לחפץ) עשרות אלפי שקלים. התעריף היה מוצהר. אם כך אכן התנהלו הדברים, מדובר בהתנהלות מזעזעת. מטבע הדברים, לא היה ניתן השבוע לגבות את תגובת חפץ לתיאור זה.
הבעיה
מה שמביא למהלך הבלתי נתפס של המשטרה: גיוס ארבעה עדי מדינה במאמץ להפיל את ראש ממשלה (כן, גם בפרשת הצוללות, מיקי גנור גויס כעד מתוך הנחה שיפיל את דוד שמרון, כדי שזה יביא את הראש של הראש – תמימים אנחנו לא). כל אדם מבין שהמשטרה פועלת בדרך זו, משום שהנחת העבודה שלה היא ש'נתניהו אשם עד שתוכח חפותו'.
המפכ"ל אלשיך סיפק בכנס שדרות השבוע רמזים עבים שאלה הם פני הדברים. "עדי מדינה זה אחד הכלים החשובים להרתעה. גם של ארגוני פשיעה וגם של שחיתות ציבורית… בסופו של דבר, עבירות בתחום השחיתות הציבורית חמקמקות מאוד וקשות מאוד להוכחה… עד מדינה, ככל שיש חיזוקים לגרסה שלו, יש סיוע לגרסה שלו, זה מחזק מאוד תיק. מישהו שמספר את הסיפור של התיק… קשה מאוד לאסוף ראיות בתיקים האלה ולכן אנשים מרגישים לפעמים שהם מוגנים, שאין באמת איום, ובעיקר הם משתדלים לא להשאיר סביבם חתימות דיגיטליות. כאשר המעטפת הקרובה שלך – המזכירה או הנהג – יכולה להתהפך, כל אחד לוקח את זה בחשבון".
באילו חקירות שחיתות אקטואליות העבירות "חמקמקות וקשות להוכחה"? היכן גויסו עדי המדינה ה"מספרים את הסיפור של התיק"? מי לא משאיר "חתימות דיגיטליות"? התשובה ברורה, בנימין נתניהו, האיש שאין לו סלולרי ומחשב ושעדיין משתמש בפקסימיליה. אלשיך וחוקריו משוכנעים שנתניהו הוא ראש ארגון הפשע, אבל רק מחפשים את ההוכחה. זה הסאב־טקסט של דברי המפכ"ל גם השבוע וגם בהזדמנויות אחרות. זה ההסבר לגיוס המספר חסר התקדים של עדי המדינה.
הנה דברים מפורשים שנאמרו לנחקר פחות מפורסם בפרשת בזק, עו"ד איתן צפריר, ששימש במשך שמונה חודשים ראש מטה שר התקשורת מטעם נתניהו. על פי פרסום ב'גלובס', "במשך חמש שעות החקירה חזרו חוקריו של צפריר על שתי מנטרות מרכזיות: 'תגיד שראש הממשלה אמר לך לקדם את עסקת בזק־yes' ו'תגיד שחפץ אמר לך לקדם את עסקת בזק־yes'; אבל צפריר לא אמר זאת. להפך, הוא התעקש על כך שנתניהו לא הנחה אותו לקדם שום דבר".
בוזגלו בהפוך
ייתכן כמובן שנתניהו כן קידם את עסקת בזק לאחר תקופת צפריר. גם אם עשה זאת, הוא לא שר התקשורת הראשון שכרגולטור היטיב עם חברה אחת ופגע באחרת. כבר נחשף למשל ששרת התקשורת דליה איציק עיקמה בשעתה את החוק, והעניקה הקלות עצומות לאיש העסקים חיים סבן ברכישת בזק. סבן, באותה תקופה ממש, הזרים מאה אלף דולר לקמפיין הבחירות שדליה איציק ניהלה באותה עת למען שמעון פרס. זו פרשה אחת מרבות שאיננה נחקרת.
ולא רק היא. משה כחלון, בגיבוי נתניהו, פרק את הטריאופול (מונופול של שלוש חברות) של חברות הסלולר לרווחת האזרחים. את המהלך שלו יכולים היו לעשות הרבה שרי תקשורת לפניו, ובכל זאת הם בחרו להימנע מכך. כדאי לבדוק למה. גם במשרד התקשורת, גם במשרדים אחרים, חוששים השרים לצאת נגד מוקדי כוח כלכליים (כגון הבנקים) או תקשורתיים והם כנראה יודעים למה. גם על העוצמה הדורסנית של 'ידיעות אחרונות' נכתב די והותר. ובכל זאת איש אינו חוקר.
כך שהמחזה המתנהל לנגד עינינו איננו מלחמה בשחיתות וּודאי שלא יישום של 'מבחן בוזגלו', שנועד להשוות בין דין הבכירים לדין האזרח הקטן. כאן המשטרה מפעילה את נשק יום הדין, שלעולם לא הייתה מפעילה נגד אזרח מן השורה. אבל למה בעצם?
המשטרה
המשטרה טיפסה לצמרת העץ. כבר שנתיים היא מדווחת לציבור שנתניהו מושחת אך לא מצאה לכך הוכחה ממשית. במצב שאליו הגיעו אלשיך ואנשיו, הם מוכנים לשלם מחירים מופקעים כמו 'טיהור החפץ', מתוך תקווה נואשת שיספר להם את מה שהם חושבים שקרה אבל ייתכן מאוד שלא קרה.
זה כבר לא מאבק בשחיתות אלא מלחמת יוקרה. כדי להציל את שארית כבודם, המפכ"ל ופקודיו מרסקים כל נורמה. לא היה כדבר הזה, גיוס של כל כך הרבה עדי מדינה נגד נאשם פוטנציאלי אחד. בטח ובטח שלא היה כאשר הפושע הראשי, כביכול, הוא הבכיר שבנבחרים, קרי ראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות.
אלשיך כנראה לא מבין שהמרחק בין מעשיה של המשטרה תחת פיקודו לבין קנוניה נגד השלטון קטן מאוד. "ככל שיתברר שלא עשינו את עבודתנו בחקר האמת – זה יהיה כישלון אישי שלי", אמר השבוע. הוא טעה, כי הכישלון לא יהיה רק שלו. אם תיקי נתניהו ייגמרו בקול ענות חלושה, תוכתם המשטרה כגוף חתרני וכושל לעשרות שנים קדימה, ובינתיים נראה שלשם הולכים הדברים.
הרגולציה
כאמור, חפץ היה בתחילה יועץ ראש הממשלה לתקשורת ו"ראש מערך ההסברה". חוץ משני תפקידים אלו, יש לראש הממשלה דובר לעניינים הפוליטיים שמשכורתו משולמת על ידי הליכוד, ודובר לעניינים הפרטיים והמשפחתיים.
כל הסלט הזה נולד בגלל הרגולציה הקדושה, זו שאמורה למנוע שחיתות. כי כדי למנוע ניצול כביכול של משאבי המדינה מצד ראש הממשלה לענייניו הפרטיים, אסור לדוברו הרשמי לעסוק בעניינים הפוליטיים והמשפחתיים, ולדובר הפוליטי – נציג הליכוד כאמור – אסור לדברר עניינים פרטיים. אלא שכל זה טוב בתיאוריה אך לא ממש עובד במציאות. ראש הממשלה הוא אדם אחד וכל הכלים של התנהלותו התקשורתית שלובים זה בזה. דובריו הרבים, ולו מהסיבה הטכנית, חייבים לתאם ביניהם את המהלכים.
חמור יותר, ההפרדה המעושה הזו היא שפתחה את הפתח למעשים המושחתים לכאורה שקרו עם ניר חפץ. שכן אילו הדובר הרשמי היה רשאי לטפל בכל העניינים של ראש הממשלה, כולל אלה הפוליטיים והפרטיים, לא היה צורך ב"יועץ משפחתי". ובניגוד לחפץ שכיועץ פרטי היה רשאי לפעול בתחום האפור, הדובר הרשמי לא היה מעז לעשות שירקעס כגון אלה המיוחסים לו.
כעובד מדינה, ברור היה לחפץ או לכל דובר אחר, שהעין הציבורית עליו ושהרף החוקי יהיה נוקשה איתו פי כמה. לכן, אם יש מסקנה מיידית מפרשת חפץ, הרי שהיא הפסקת המשחק המלאכותי של הדוברים ואולי של היועצים החיצוניים בכלל. כפי שראינו, ריבוים לא חוסם שחיתות.
בחירות וחקירות
עדות ניר חפץ פותחת מחדש גם את תיקי 1000 ו־2000, שלגביהם המשטרה כבר הגישה המלצות. המשמעות היא שסיום חקירת שלוש הפרשיות, 1000, 2000 ו־3000, יהיה בעוד שבועות ארוכים, אולי חודשים. בד בבד, היועץ המשפטי לממשלה מתכוון להקים צוות 'איפכא מסתברא' שיאתגר את הקו המשפטי של צוות החקירה והפרקליטות. כשמוסיפים את הדיונים הממושכים שיהיו בוודאי במשרד המשפטים, את הליכי השימוע שנתניהו יזכה להם, את השפנים שהוא מחביא בכיס ואת רעיעות הקואליציה שלו, אפשר להעריך שהבחירות יגיעו לפני תום החקירות.
הציבור
העם בישראל לא יבחר בראש ממשלה מושחת. גם הליכודניקים – ומי שמדבר איתם יודע זאת – יעיפו את נתניהו אם יתגלה חלילה שהלך בדרכי אולמרט. אך כל עוד מצב הדברים אינו כזה, הציבור ככל הנראה מבחין בין שטיפת המוח של התקשורת והקונספציה של המשטרה לבין המצב העובדתי. ערוצי השיח הישירים של נתניהו עם הציבור – 800 אלף ישראלים חברי פייסבוק ומאות אלפים עוקבי טוויטר – מאפשרים לו להתגבר על המקהלה התקשורתית שהפילה אותו מהשלטון בשנות ה־90. אף מצבה המשופר של המדינה מוסיף לו כמובן נקודות זכות רבות. זה ההסבר לסקרים המנצחים מבחינתו.
בלי השוואות 1
"לא קראו לזה מתנות אלא 'הגברת צריכה להחליף גרדרובה'. בכל פעם שהם היו מגיעים לארה"ב, הבגדים החדשים ביותר היו נשלחים לסוויטה שלהם מהחנויות היוקרתיות בעיר. היית רואה מתלי קולבים עולים במעלית בזה אחר זה עם מיטב האופנה. היא הייתה עוברת על החליפות עם הסטייליסטית שלה, לוקחת את מה שהיא רוצה בלי לשלם ומחזירה את מה שלא התאים לה. זה היה מקובל ואף אחד לא אמר כלום". מי הגברת? רעיית ראש ממשלה ששמה אינו שרה נתניהו. מכיוון שאינה בין החיים ואי אפשר לבקש את תגובתה, שמה יישאר במערכת. את הסיפור מספר אדם שליווה אותה ואת בעלה ראש הממשלה, במשך שנים.
בלי השוואות 2
"ראש הממשלה קיבל החלטות ביטחוניות המנוגדות להמלצת מערכת הביטחון בהשפעת בנו". כך, על פי הדיווחים, סיפר בין היתר עד המדינה ניר חפץ. האם הוא התכוון לאריק ועומרי שרון?
