במאמר שכתב קלמן ליבסקינד, הוא מציע לנתניהו לפרוש מתפקידו, משום שתיקיו המשפטיים פגעו באיכות תפקודו, וגרמו לקיטוב בעם. לדעתו, נתניהו מרוכז אך ורק במדיניות חוץ, בעימות עם מערכת המשפט, ואינו מתנהג כראש ממשלה ימני.
לעניות דעתי, הבעיה והפתרון נמצאים במקום אחר לגמרי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חפץ טען: ישועה הוא המדליף. בפרקליטות לא מתרגשים
– בעקבות השלום בין ישראל למפרץ, הפשרת יחסים בין פת"ח לחמאס
– טראמפ באו"ם: ארגון הבריאות העולמי נשלט בידי סין
מאז שכתב נתניהו את ספרו 'מקום תחת השמש', לא השתנה דבר בשיטתו ובאופי מנהיגותו. מאז ומעולם הוא העדיף את מדיניות החוץ של ישראל על פני הטיפול בענייניה הפנימיים. נתניהו גם מעולם לא נהג כמצופה מראש ממשלה באמת ימני. הוא בנה ביהודה ושומרון פחות מאולמרט וברק, ואף שימר את שיטת אוסלו וההגבלות על מועצת התכנון ביו"ש, כאילו מפלגת העבודה עדיין בשלטון.
גם הקיטוב הנורא בחברה בישראל אינו חדש, ואינו קשור דווקא לנתניהו. אפילו הטענות נגד מערכת משפט חד צדדית, דיקטטורית, שמאלנית, שונאת מתנחלים, שסובלת מכשלים מוסריים פנימיים לא קלים, אינן חדשות ואינן קשורות לנתניהו.
הרשו לי להציע מבט שונה על כל העניין. מבט שבא ממקום כלל ישראלי, ואינו משועבד לשאלה הקטנונית – האם אתה בעד או נגד נתניהו.
עד שהופיעו תיקי נתניהו, הוא היה מלך תעמולת "גן העדן הישראלי". רבים מאזרחי המדינה בקושי גמרו את החודש, ללא סיכוי לקנות דירה, כרעו תחת משכורת נמוכה, יוקר מחיה ומה לא, אך בחרו במודע, או שלא במודע, לחיות באשליה שמכר להם נתניהו, כאילו אנחנו הכלכלה המוצלחת והמדהימה ביותר בעולם. ההתיישבות הוקפאה וחטפה מכות חוזרות ונשנות, אך נתניהו סיפר לכולם שהוא מגן המתנחלים. המערכת המשפטית איבדה איזונים, ונתניהו מכר לנו שזו המערכת הטובה ביותר. השב"כ חקר יהודים לכאורה בשיטות פסולות, ונתניהו גיבה. כך נהג בכל נושא שעלה על הפרק. הכול דבש. עד שהבעיות התחילו לגעת בו.
תיקי נתניהו גרמו לו לשנות כיוון. פתאום הוא גילה לנו שהמערכת הציבורית לא ממש יעילה. שהמשטרה זקוקה ליישור. שמערכת המשפט איבדה איזון. שהכלכלה המשפחתית צריכה חיזוק. שהציבור שקוע בנהנתנות שמקשה עליו להישמע להגבלות הבריאותיות. והגרוע מכל – שהפכנו לחברה מפולגת, מאיימת ומפלילה. תיקי נתניהו העמידו אותנו, כחברה, מול מראה אמיתית שהציג מולנו לא אחר מאשר בנימין נתניהו. למדנו לדעת שאנו בעיצומו של משבר תרבותי רב מערכתי במשפט, במשטרה, בפרקליטות, בחינוך, בבריאות, בנוער, בהתיישבות, בתקשורת, ומעל הכול – בגיבוש הלאומי. מצאנו את עצמנו בעיצומה של מלחמת כולם בכולם, שקורעת את החברה הישראלית לדעת. תיקי נתניהו לא גרמו לזה אלא חשפו את זה. השאלה היא מה גרם לנתניהו לשנות את טעמו ומדוע החליט לחשוף קשייה האמיתיים של ישראל.
בנימין נתניהו הוא חניך הפוליטיקה הישראלית ש"גמישות ערכית" מאפיינת את כל גווניה. אין ערכים קדושים מחייבים. הכול אינטרסים. הולכים לאן שנושבת הרוח ובלבד שישבו על הכיסא. כל זמן שתעמולת "הכול דבש" התאימה לו, הוא כיסה על הבעיות ולא התעניין בעוולות שגרם הקלקול המוסרי המערכתי לרבים מאזרחי ישראל. ברגע שזה התחיל לגעת בו, הוא קפץ כנשוך נחש, והתחיל להציף לעין כל את בעיותיה האמיתיות של מדינת ישראל. מאחר וכל פתרון מתחיל בהכרת הבעיה, אפשר לומר שתיקי נתניהו הביאו לנו בריאות.
על כן, הפתרון המיידי אינו החלפת נתניהו. האם נראה לכם שמי מאלה שרואים עצמם יורשי נתניהו, ידע לחולל שינוי תרבותי? האם יש בכל המגרש הפוליטי ולו דמות אחת שמסוגלת לקחת אותנו לעידן חדש? חילופי גברי שאין מאחוריהם שינוי אמיתי רק יסבכו את המצב.
מדינת ישראל זקוקה היום לשינוי תרבותי עמוק. למנהיגות פוליטית שתבוא ממקום של מחויבות מוחלטת לערכי המוסר הישראלי השורשי. מחויבות מוחלטת לאמת הישראלית שאינה משנה את ערכיה בהתאם לאינטרסים פרטיים. זוהי הנקודה התרבותית העיקרית שדורשת תיקון. תיקונה עשוי להוציא אותנו מהכשל הרב מערכתי הזה ולאחות אותנו מחדש כחברה מוסרית מאוחדת.
