חצי שנה לתוך משבר הקורונה, ושוב מצאנו עצמנו בתוך סגר או "ריסון מהודק", שנוכח נתוני התחלואה המדאיגים צפוי להוסיף ולהתהדק. על פי נתניהו, הסגר השני הוא בכלל עניין צפוי מראש: "אמרתי לכם ברגע שפתחנו את הכלכלה, שזה יעבוד כמו אקורדיון. פותחים כשהתחלואה יורדת, וסוגרים כשהתחלואה עולה". שיטת האקורדיון הזו אכן נשמעת נכונה בתיאוריה; אין סיבה שעסקים ייפגעו כאשר התחלואה נמוכה, וככל שהיא שבה ועולה יש להחיל את המגבלות מחדש. אבל מה שנכון בתיאוריה הוכתר ככישלון חרוץ בפרקטיקה: מרגע שהוסרו המגבלות היה קשה מאוד, חברתית ופוליטית, להחיל אותן בחזרה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הניתוק של יפה בן דוד יתפוצץ לה בסוף בפנים
– נלחמים על שטחי C: המנהל הרס בנייה פלסטינית ליד נגוהות
– אור השמש מחטא: להחליף את התפיסה החברתית בימין
כשהנגיף היה חדש ולא מוכר, וכל העולם סגר את שעריו, השתכנענו שצעדים חריפים ומיידיים הם הכרחיים. האמנו שבאמת נסבול לתקופה קצרה, ושאחריה נעבור את זה ונחזור לחיינו. כשהמשק שב ונפתח שמחנו לקבל מחדש שגרת חיים מסוימת, גם אם לא מלאה: הילדים הלכו למסגרות, עסקים נפתחו, אנשים יצאו למסעדות ולבתי מלון. פעולות אלה עצמן החזירו את התחלואה, ולפי מודל האקורדיון היה צורך לסגור מחדש.
אלא שמי שרק החל לאושש את שגרת חייו ופרנסתו, התקשה מאוד לחזור למצב של הגבלות וחסמים. ההורים סירבו לוותר על מערכת החינוך מרגע שהחלה לפעול; החרדים סירבו לוותר על הישיבות ובתי הכנסת; המפגינים על הפגנותיהם והערבים על החתונות ההמוניות. וכך, כל מגזר וכל בעל עניין התנגד לסגירה מחודשת של העסק או הענף שלו, והפעם התמודדנו עם קבוצות מאורגנות שהתגבשו וצברו כוח: מסעדות, בתי מלון, אולמות אירועים, חברות הפקה, חדרי כושר ומוזיקאים – כולם סירבו לקבל את רוע הגזירה וביקשו החרגות. הכנסת ביטלה הגבלות של הממשלה, והממשלה המשיכה להתקוטט בינה לבין עצמה, בעוד נתוני התחלואה ממשיכים לעלות.
כל הקווים האדומים שהממשלה הציבה לעצמה נחצו, ובכל זאת ההגבלות לא הוחזרו. מערכת החינוך נפתחה מחדש למרות אזהרות פרויקטור הקורונה, ואף שהרף שהוא עצמו הציב לפתיחת מערכת החינוך – 400 נדבקים מזוהים ביממה – נחצה מזמן והגיע לכ־2,000. חוסר היכולת להחיל הגבלות תורגם ישירות לעלייה תלולה במספר החולים, חוסר אמון בממשלה (למה פתחתם את המשק רק כדי לסגור אותו מחדש?) ושחיקה בצייתנות של הציבור.
רק בפתחה של קטסטרופה ממש הצליחה הממשלה להחיל סגר, ואף הוא מלא חורים ככברה: עסקים עובדים, בתי כנסת פתוחים, הפגנות מתקיימות, ומי שמעוניין לצאת יכול להגיע לאן שירצה. למרבה הצער, המשמעות היא הארכתו של הסגר החלקי לתקופה ממושכת יותר. הממשלה כבר למדה שקל הרבה יותר להמשיך סטטוס־קוו קשה, מאשר לבטלו ואז להחיל מחדש לפי הצורך.
במצב הנוכחי אין מנוס מסגר, ועדיף שהוא יהיה משמעותי ויצליח להוריד את מספרי הנדבקים לרמה סבירה. אבל לאחריו יש לזנוח את האקורדיון ולהעדיף תחתיו אסטרטגיה חדשה: עדיפוֹת כמה מגבלות נוקשות, אבל ברורות ושייאכפו בחומרה – כאלה שיאפשרו לנו לנהל שגרת חיים תחת הקורונה ויספקו לנו ודאות – מאשר פתיחה מוחלטת וסגירה הרמטית אחת למספר חודשים.
כך, אם ידוע לנו שהתקהלויות במקומות סגורים הן גורם מרכזי להדבקה, אזי יש למקד בהן את ההגבלות ואת מאמצי האכיפה עד אשר יימצא חיסון או טיפול יעיל. בענפים שייפגעו מכך באופן ממוקד, כמו אולמות אירועים וענפי התרבות, הפנאי והתיירות, יש למקד גם את מאמצי הסיוע. שאר העסקים יקבלו כללים ברורים ויוכלו לקבל החלטות מושכלות: לצמצם את פעילותם, להתאים את העסק למציאות הנוכחית, או אולי לסגור אותו ולפנות לאפיק הכנסה אחר. גם לעובדים שפוטרו אין טעם לחפש עבודה חדשה, כל עוד האקורדיון ממשיך להיפתח ולהיסגר ודמי האבטלה מובטחים.
שינויי המדיניות התכופים לא רק פוגעים באמון האזרחים בממשלה, הם גם מפחיתים את היכולת של המגזר העסקי להתמודד עם המשבר. יש עסקים שלא ישרדו את האקורדיון, והסגירה המחודשת תביא אותם לקריסה. כבר עכשיו עברנו מתרחיש כלכלי אופטימי יחסית, להערכה פסימית בהרבה. הגורמים המקצועיים – בנק ישראל, ה־OECD, הכלכלנית הראשית – חזו בתחילה ירידה מתונה בתוצר בשנת 2020, אם המשק יוכל לעבור למסלול התאוששות. אבל במקרה של סגר שני אובדן התוצר והאבטלה יהיו גדולים יותר, ההתאוששות ממושכת יותר, ועסקים רבים לא יצלחו אותה. אכן, ימים נוראים.
מודה ועוזב
כדי להמתיק את הגלולה המרה הכריז שר האוצר ישראל כ"ץ על תוכנית כלכלית לסיוע לעסקים שצפויים להיפגע מחדש. התוכנית כוללת שורת צעדים שתכליתם צמצום הפגיעה במשק במהלך הסגר, והעמקת המענה הכלכלי לעסקים; בהם הורדת רף הפגיעה בעסק לצורך קבלת מענק הוצאות קבועות ל־25%, מתן מקדמות על חשבון המענק הזה, תוכנית שימור עובדים מקיפה, ודחיית ההפחתה בדמי האבטלה. עלותה הכוללת של התוכנית: 10.5 מיליארד שקלים.
יפה שבערב יום הכיפורים שר האוצר מתוודה על חטאיו הקודמים וגונז את תוכנית המענקים לעידוד תעסוקה בצורתה הקודמת. התוכנית ההיא נתנה מענקים בסכום שבין 3,500 ל־7,500 שקלים לכל עסק שהחזיר עובדים מחופשה ללא תשלום, במטרה לסייע בהורדת שיעורי האבטלה. כ"ץ העדיף אז תוכנית פשוטה שנותנת מענקים מיידיים, מאשר תוכנית שכוללת התניות ובדיקות. התוצאה הייתה שסכומי עתק הגיעו כמענק לחברות שלא בהכרח נפגעו במשבר, וחלקן אף רשמו רווחים גבוהים מהרגיל. גרוע מכך, התוכנית ההיא יצרה למעסיקים תמריצים גרועים מאוד: מי שהתאמץ והחזיק את עובדיו אף על פי שנפגע, לא קיבל דבר. דווקא מי ששחרר את עובדיו לתקופה ארוכה להתקיים מדמי אבטלה, קיבל אחר כך מענקים.
עוסק יהיה זכאי למענק רק אם המחזור שלו לא עולה על 400 מיליון שקל, ומחזור עסקיו ירד ב־25 אחוזים ויותר לעומת התקופה שלפני הנגיף. אכן, סיבוב פרסה מרשים של השר כ"ץ, וברוח הימים אפשר רק לומר: מודה ועוזב ירוחם
התוכנית שאושרה השבוע בממשלה מנסה לתקן את העיוותים הללו, ונותנת מענקים דווקא לעסקים שאינם מוציאים עובדים לחופשה ללא תשלום. על פי המודל הזה, עסקים יקבלו מענק בשיעור של 5,000 שקלים עבור כל עובד שהשאירו בעבודה, ובשני תנאים: האחד, שהראו ירידה בהכנסותיהם; והשני, שהשאירו את רוב עובדיהם בעבודה. לדוגמה, עסק שמחזור הכנסותיו ירד בהיקף שבין 25 ל־40 אחוזים, יקבל מענק עבור כל עובד רק אם שימר 80 אחוזים מעובדיו; עסק שנפגע יותר והכנסותיו הצטמצמו בשיעור שבין 40 ל־60 אחוזים, יקבל מענק רק אם שימר 70 אחוזים מעובדיו; ואילו עסק שהראה פגיעה שבין 60 ל־80 אחוזים, יקבל מענק על השארת 55 אחוזים מעובדיו. המודל הזה מגדיל את הזכאות ככל שהפגיעה בעסק גדולה יותר, וככל שהמעסיק התאמץ להשאיר יותר עובדים במקומם.
בנוסף, כלקח מפרשת פוקס והראל ויזל, שהיו זכאים למענקי ענק ואחר כך הציגו רווחי שיא, נוסף תנאי סף: עוסק יהיה זכאי למענק רק אם המחזור שלו לא עולה על 400 מיליון שקל, ומחזור עסקיו ירד ב־25 אחוזים ויותר לעומת התקופה שלפני הנגיף. אכן, סיבוב פרסה מרשים של השר כ"ץ, וברוח הימים אפשר רק לומר: מודה ועוזב ירוחם.
האם התוכנית הנוכחית תצליח לסייע יותר במאבק לצמצום האבטלה? ממש לא ברור. נתוני שירות התעסוקה מצביעים על כ־110 אלף דורשי עבודה חדשים מאז ההודעה על החלת הסגר בשנית, מתוכם כ־100 אלף עקב יציאה לחל"ת. בעת הסגר, הפעילות בחלק גדול מהעסקים צפויה כמובן לרדת באופן דרמטי. עסקים לא ישאירו עובדים שאין להם צורך בהם, בתמורה למחצית מעלות העסקתם ואפילו פחות. יש להניח שמעסיקים רבים עשו את החשבון והבינו שתקופת החגים ממילא כוללת פחות ימי עבודה. הוצאת העובדים לחופשה ללא תשלום משמעה שהמדינה תשלם את משכורתם בעת הזאת, והמעסיק יחסוך את העלות שלהם. בסופו של דבר, צעד כזה עשוי להשאיר בכיסו של המעסיק יותר כסף מהמענקים הממשלתיים. כאמור, המענקים אינם מונעים הוצאה כלשהי של עובדים לחופשה ללא תשלום, ולמעשה ניתן להוציא בין 20 ל־60 אחוזים מהעובדים לחל"ת ועדיין להשאיר את הזכאות למענק.
המענק מובטח לחודש וחצי הקרובים, וטרם ברור מה יקרה אחר כך. בעלי עסקים שיחליטו להעביר למדינה את ההוצאה הגדולה ביותר שלהם – שכר העובדים – כל עוד הסגר בתוקף, עשויים לבצע צעד נבון מבחינתם. מענקי עידוד רלוונטיים בעיקר ליום שאחרי הסגר. עד אז יצטרכו במשרד האוצר לגבש מתווה שייתן תמריצים אמיתיים לעסקים להעסיק עובדים, ולעובדים למצוא עבודה – גם אם זו לא העבודה הקודמת שלהם.
הנשמה מלאכותית
כמו בפסח ובראש השנה, גם בחג הסוכות הקרוב לא יפקוד עם ישראל את המלונות וחדרי ההארחה, ונתב"ג יהיה כמעט שומם. אחד הענפים שספגו פגיעה קשה במיוחד במשבר הקורונה, הוא ענף התיירות. מסוף ינואר 2020 הוטלו הגבלות על כניסת זרים לישראל, ולקראת אמצע מרץ היא נאסרה כמעט לחלוטין. גם כיום, כניסת זרים לישראל מתאפשרת רק באישור חריג ובהתחייבות לבידוד.
בהתאם לצניחה בתיירות החוץ והפנים, נתוני המלונות ירדו דרמטית בחודשים אלה. באפריל, התפוסה הממוצעת של כל מלונות התיירות הסתכמה בכאחוז אחד בלבד (לעומת כ־71% באפריל 2019), ובמאי הנתון הזה עמד על 3.4% (לעומת 74% במאי 2019). בחודשים יוני־יולי נרשמה התאוששות הדרגתית, אך גם היא לא הביאה את המלונות לתפוסה הרגילה. סך הלינות בחודש יולי היה 1.25 מיליון, רובם המכריע ישראלים, לעומת 2.5 מיליון בשנה שעברה. תפוסת החדרים עמדה על 35%, לעומת72% אשתקד.
גם חברות התעופה וסוכנויות הנסיעות ספגו מכה כואבת. מחודש מרץ חלה ירידה חדה ביציאת ישראלים מהארץ, ובאפריל נרשם שפל היסטורי – 3,000 ישראלים בלבד יצאו את גבולות ישראל. בין אפריל ליולי נרשמו יחד כ־57 אלף יציאות לחו"ל, בהשוואה לכ־2 מיליון באותה תקופה אשתקד. ההתאוששות של אוגוסט עמדה על כ־54 אלף איש שיצאו מהארץ דרך האוויר, לעומת יותר ממיליון באוגוסט 2019. גם זרם הנכנסים התמעט עד דק: בחודשים אפריל עד אוגוסט נרשמו בארץ 35.6 אלף כניסות מבקרים (לעומת כמעט 2 מיליון באותה תקופה בשנה שעברה).
אבל למען האמת, גם לפני משבר הקורונה היה קשה להגדיר את ענף התיירות הישראלי כגדול או מצליח במיוחד. משקלה של התיירות מסך ייצוא השירותים עומד על כ־2.5 אחוזים מהתמ"ג הישראלי, כמחצית ממשקלה במדינות המפותחות האחרות. כלל ענף התיירות בישראל מעסיק, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ־140 אלף איש, כ־3.6% מסך המשרות במשק. בסך הכול מדובר בענף קטן יחסית, בוודאי בהשוואה בינלאומית.
רגישות גבוהה למשברים היא אחד ממאפייניו הבולטים של ענף התיירות. בשני העשורים האחרונים נצפתה ירידה בתיירות הנכנסת ובמספר הלינות של תיירים מחו"ל, לפחות בשלושה מקרים: בשנות האינתיפאדה השנייה, לאחר המשבר הפיננסי העולמי ב־2008, ובמהלך מבצע צוק איתן. אירועים ביטחוניים גורמים לירידה דרמטית במספר הנכנסים לארץ, ומשבר הקורונה כמעט איפס אותם.
אבל האירוע שהכי השפיע על ענף התיירות הישראלי היה דווקא יציר כפיה של הממשלה: מאז רפורמת השמיים הפתוחים, אפשרות הנופש בחו"ל הפכה זמינה לכל בית. התחרות על התייר הישראלי הפכה גלובלית, והמלונות הישראליים התקשו להתחרות ביעדים אחרים בעולם. בהתאמה, מספר הישראלים היוצאים את הארץ, לפעמים אפילו פעמיים ושלוש בשנה, הלך וגדל. יעדי נופש זולים כמו יוון, טורקיה, בולגריה, קפריסין ועוד, החלו לנגוס בהכנסותיהם של המלונות באילת, בירושלים, בתל־אביב ובים המלח. כך למשל, מספר הנופשים באילת גדל בכ־1.7% בלבד בשנים 2013־2018, לעומת גידול של 70% במספר הנופשים בטורקיה, וגידול של 12.6% בנופשים בעקבה.
למרות – ואולי דווקא בגלל – העובדות הללו, ענף התיירות בישראל זוכה להטבות ותמיכות משמעותיות. בהן סבסוד במסגרת חוק עידוד השקעות הון, סבסוד הוצאות הביטחון של חברות התעופה הישראליות, סבסוד קווי טיסה ומענק לכל נוסע הנוחת בשדה התעופה רמון, פטור ממע"מ לענף התיירות וכן בעיר אילת, מענקי עבודה מועדפת לעובדים בתחום, מענקים מיוחדים לאחר אירוע ביטחוני כמו צוק איתן, וכמובן – משרד ייעודי החולש על תקציבים גדולים. ישראל היא אחת המדינות הבודדות ב־OECD המקיימת משרד ייעודי לענף התיירות, כולל מדינות שבהן הוא תופס חלק משמעותי בהרבה מהכלכלה.
הקורונה גרמה למשבר מתמשך בענף הפגיע והשברירי ממילא של התיירות הישראלית, וספק גדול אם הוא יוכל לחזור ולתפקד כבעבר. עולם התעופה הבינלאומי ודאי לא יחזור בשנים הקרובות להיקפיו הקודמים, ועימו גם תחום המלונאות יצטרך לעבור שינוי. ייתכן שנראה צמיחה בתיירות הפנים על חשבון התיירים הזרים, אך לא סביר שנראה את אותם היקפים של לינות והכנסות.
המדיניות הנוכחית של ישראל היא הנשמה מלאכותית לענף שגם בשגרה נשען על סבסוד והטבות מהמדינה. אולי משבר הקורונה הוא הזמן לבצע מתיחת פנים אמיתית לענף התיירות הישראלית. זהו ענף שצריך למצות את הפוטנציאל המקומי שלו, ולהתאים עצמו למציאות המשתנה ולדינמיות הענפית. גם מדינת ישראל צריכה להתוות מהלך שמחד גיסא יגמול את המלונות ואת מפעלי התיירות מהסבסוד הממשלתי, ומאידך גיסא יפחית רגולציה באופן שיסייע להם להוריד מחירים. מה שבטוח הוא שכל עוד נמשיך בהנשמה המלאכותית של הענף, לא נדע למה הוא מסוגל ומה נדרש לו באמת.
