כמה אנשי תקשורת מהציונות הדתית – חגי סגל, קלמן ליבסקינד, עמנואל שילה ועקיבא נוביק – חוללו בשבוע האחרון סערה זוטא, כאשר פרסמו בפומבי את דעתם שנתניהו צריך לפרוש מתפקידו בתמורה לעסקת טיעון. האם יש תבונה בהצעה הזו?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הערכת צה"ל: באוקטובר נבצע 80 אלף בדיקות ביום
– "טיפלנו ביותר מדי קורבנות": קברני הקורונה מדברים
– בעקבות השלום בין ישראל למפרץ, הפשרת יחסים בין פת"ח לחמאס
ראשית יש לשאול: האם עסקה כזו עומדת בכלל על השולחן? בהיעדר מידע כזה, ההצעה הזו ממילא אינה מעשית. אבל נניח לצורך הדיון שההצעה קיימת. שלוש טענות מרכזיות עלו נגדה בימין. עסקה כזו תהווה כניעה גמורה למערכת המשפט המשתוללת שלנו; לא ראוי מבחינה מוסרית לבקש מנאשם שמאמין בחפותו שיודה באשמה; וזו תהיה פגיעה קשה בתוצאות תהליך הבחירות הדמוקרטי.
אלה שלוש טענות נכונות, וגם מקדמי עסקת הטיעון מקבלים אותן. אך בכל זאת, הם מוטרדים יותר מההשלכות החברתיות של כהונת נתניהו בעידן הקורונה. נימוקם העיקרי הוא שמצבו המשפטי יוצר כלפיו חוסר אמון ציבורי, שמחליש את יכולת ההתמודדות עם המגפה. לפיכך הקרבתו העצמית היא צו השעה.
ההצעה, אם כן, מבוססת על ההנחה שבעיקר בגלל מצבו המשפטי של נתניהו אנחנו משלמים "מחירים אדירים". בגללו אין אצלנו הקפדה על "ההנחיות", אין "אמון ציבורי" בהנהגה, ואין "שיתוף פעולה" ו"ריכוז מאמץ" ציבוריים נגד הנגיף. בגלל המשפט אנו עומדים "על סף התנגשות פנימית חסרת תקדים", אך בלעדיו נוכל לעלות על נתיב ה"ריפוי" וה"איחוי" של החברה הישראלית. כדברי הסיום הדרמטיים של ליבסקינד, זה אולי "החיסון היחיד שיציל אותנו מהנגיף שאוכל אותנו מבפנים".
נניח, לצורך הדיון, שכל זה נכון. עדיין יש לשאול, בהמשך ישיר להצעה המעשית לפרישה, שאלה מעשית בסיסית: מה לדעת מקדמי ההצעה יקרה אחרי שנתניהו ילך? מהיכן יקום לנו אותו מנהיג מופלא שבאחת יאחד את העם, ישיב את האמון, יעצור את העימותים הפוליטיים, "ירפא" ו"יאחה" את החברה הישראלית? מיהו "החיסון" הפוליטי שאנו משוועים לו?
למרבה הצער, על כך שותקים הכותבים. אולי משום שהם מבינים לבדם שכל שם שיעלו יגחיך את הגיון הצעתם. שהרי בפועל אין אדם כזה. במציאות יש בישראל מגזרים וציבורים בעלי השקפות אידיאולוגיות מנוגדות ואינטרסים פוליטיים סותרים. אין אף מועמד ש"יאחד" את העם, מפני שזה לא עניין של אישיות, אלא של מגוון פוליטי אמיתי.
זו הסיבה שבישראל יש לכל פוליטיקאי יותר שונאים מאוהבים. למעשה, נתניהו הוא עדיין הפוליטיקאי הכי מוערך ואהוב במדינה, והוא מקובל על יותר מגזרים וציבורים ממתחריו. לכן, המשמעות המעשית האמיתית של הסתלקותו מהבמה תהיה פריצת מלחמת ירושה עזה וסוערת, שתתחולל תוך כדי המגפה, ושבסופה יעמוד בראש המחנה מועמד שיהיה, בסבירות גבוהה, מקובל על ציבור פחות מגוון מנתניהו. לעשות את כל זה בשם ה"ריפוי" ו"האיחוי" – לא מאוד משכנע.
המחאה המתמדת
מבחינה מעשית, אם כן, ההצעה חסרת שחר. אבל יש משהו גרוע יותר מחוסר התוחלת שלה: עיוורונה הפוליטי. משום שהרעיון שנתניהו יסלק את עצמו מושתת על הפנמה גמורה של תעמולת השמאל נגדו. והבעיה היא שהתעמולה הזו ביסודה לא באמת קשורה לקורונה, ואפילו לא אישית לנתניהו. מטרתה העקרונית היא לערער את הלגיטימיות של שלטון הימין באופן כללי.
הקמפיין של השמאל הפרוגרסיבי לא נח לעולם. הוא מנצל כל הזדמנות. זה יכול להיות "גזירות כלכליות", מחיר הקוטג', מבצע צבאי, "מחירי הדיור", "הבידוד המדיני", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש", "שחיתות", "הדתה" ומה לא. גם משפט נתניהו והקורונה הם רק קצף על המים; הרי ההפגנות נגדו התחילו הרבה לפני 2020 (קורונה) או 2016 (חקירות). כאמור, זה אפילו לא הוא אישית. שאלו את בגין, שמיר, שרון, ועוד רבים. כולם זכו להתקפות משולחות רסן, שהכפישו אותם כ"פשיסטים", "מושחתים", "מסיתים", "פלגנים" ואפילו "רוצחים".
המשמעות המעשית של התפטרות נתניהו תהיה מלחמת ירושה סוערת תוך כדי המגפה, שבסופה יעמוד בראש המחנה מועמד שיהיה מקובל על ציבור פחות מגוון
התירוצים באים והולכים, המאבק נגד לגיטימיות שלטון הימין נשאר. ואין מה להתפלא. תפיסת השמאל הפרוגרסיבי היא טוטאלית. הם סובלניים כלפי הימין כמו שאינקוויזיציה סובלנית לכופרים. "ריפוי" ו"איחוי" אפשריים מבחינתם רק אחרי שהימין יוקיע את עצמו על עמוד הקלון, יכריז "חטאתי, עוויתי, פשעתי", ויהפוך לשמאל.
זו כמובן זכותם. זאת הפוליטיקה. אבל בהחלט מטריד למצוא בימין קונים לתעמולה הזו, כביכול יש פה משהו ענייני, כאילו בעצם רק נתניהו ומשפטיו הם הבעיה, ואחריהם תנחל הארץ פיוס ואחדות. משל למה הדבר דומה? לכבשים שמסבירות שהזאב צריך רק שה אחד מהעדר, ואחרי שישבע הוא יהפוך לצמחוני. איך אמר ליבסקינד? זה "החיסון". חיסון עדר.
סופג את האש
אסיים בנקודה כואבת במיוחד בסאגה הזו, והיא שהצעת עסקת הטיעון, שחוסר מעשיותה מתחרה רק בתמימותה, מגיעה דווקא מאנשי הציונות הדתית.
השמאל האידיאולוגי לא מסתיר את דעתו שהבעיה הפוליטית החמורה ביותר בישראל היא מפעל ההתנחלויות. נתניהו שנוא על השמאל בעיקר מפני שהוא מכשיר ומבסס את ההתיישבות, גם פנימה וגם בזירה הבינלאומית.
כל מנהיג ימין עומד בפני הצעת "ריפוי" ו"איחוי" מפיסטופלית של ההגמוניה השמאלנית: צא נגד ההתיישבות, פנה מתנחלים, מסור שטחים, ותהפוך לקדוש. אם רק תעקוד את ההתנחלויות תזכה לא רק לתהילת עולם ולהגנה משפטית, אלא גם לקונצנזוס המרופא והמאוחה של החברה הישראלית (להוציא הציונות הדתית).
"עסקת הטיעון" הזו נמצאת תמיד על השולחן, אבל נתניהו מסרב לקחת אותה. הוא תומך אידיאולוגי, בפה ובמעשה, בהתיישבות בכלל ובציונות הדתית בפרט. יתר על כן, הדתיים־לאומיים הם בפועל המוטבים המרכזיים של מיקוד תשומת הלב הציבורית בנתניהו בעשור האחרון. הוא סופג את רוב האש, שבהיעדרו תשוב ותתמקד בהם.
אכן, אחרי שהשמאל יצליח לפצל את הימין ולנצח, יגלו מקדמי העסקה שהם שבים להיות האחראים העיקריים ל"פיצול" ול"שסעים" בישראל. כי בעיני השמאל, הם ה"סרטן" שדורש טיפול. או־אז הם יידרשו לעשות בדיוק מה שהם דורשים היום, בכפיות טובה, מנתניהו: להקריב את עצמם כדי לאחות ולרפא את החברה. זו עסקת הטיעון שתוגש להם, בתור "החיסון היחיד" למחלה ש"אוכלת אותנו מבפנים". מעניין מה הם יחשבו אז על הגיון הצעתם.
