"בחוף אילת או אל־עריש / סרדין קטן פגש כריש / פוגשים כריש כחום היום / אז מה אומרים? אומרים: שלום". את שיר הכריש כתבה נעמי שמר ב־1975 בעקבות הסכם הביניים בין ישראל למצרים, שנחתם בז'נבה. ככל שמתקדם השיר, כך מוותר הסרדין הנואש על עוד ועוד חלקים מגופו תמורת הזכות לשמוע מהכריש את המילה "שלום". אחרי שתרם לטובת הפיוס את הזנב ושתי עיניו, את הבטן והגב, נותן הסרדין במר ליבו את כל־כולו. "זאת הכריש סוף־סוף שמע / והוא סוף־סוף 'שלום' אמר / אמר שלום, חשף שיניו / והסרדין טרוף טורף".
השיר הזה כיכב במחנה הימין בשנות השבעים, שב לחיינו בעוצמה בשנות התשעים נוכח הסכמי אוסלו, ונדמה שגם בימים אלו יש לנער ממנו את האבק, הפעם לטובת השיח הפנימי בישראל. תפיסת רק־לא־ביבי, שהגיחה לחיינו במאמר של יואל מרקוס בעיתון הארץ ב־2007 והפכה למסע תעמולה רשמי בבחירות 2015 בחסות ארגון "V15" הכושל, התחילה לחלחל אפילו לשורות הימין. פתאום גם שם מאמינים לטענה העולה מההפגנות בלפור, שאם רק יוותרו בימין על שלטון נתניהו המושחת, המשסה, האחראי לכל הרוע בעולם, ויחליפו אותו במנהיג אחר – השמאל יכיר בתוצאות הבחירות, הקרע בעם יתאחה, יבוא לציון גואל ושלום על ישראל. הדוברים הרהוטים ביותר של התפיסה הזו מצויים בשורות הימין־מרכז, שתפסו חלק של ממש בהפגנות. נראה שהם אחראים ישירים לנסיקתו של נפתלי בנט בסקרים, ולאהדה שהוא זוכה לה גם בשורות המחנה היריב.
אם אתם שומעים בין השורות קולות של סרדין, אתם לא טועים. רק שבמקרה של הימין־מרכז, לא מנסים להגיש לשמאל גב, עיניים וזנב, אלא הולכים ישירות על הראש. הבעיה העיקרית היא שכל התפיסה הזו עומדת על כרעי תרנגולת כפרות. בניגוד לאשליה שמוכרים לנו, השמאל לא באמת ישלים עם שלטון ימין גם ביום שאחרי נתניהו. להפך. הוא כבר הכין מזמן את חיצי הדה־לגיטימציה ליורשיו הפוטנציאליים. מבחינתו, יהיה קל הרבה יותר ליירט אותו מאשר את ראש מחנה הימין הנוכחי.
כבר בראשית דרכם הפוליטית זכו נפתלי בנט ואיילת שקד לקיתונות של בוז, שהוסלמו לכדי הסתה ככל שהשניים טיפסו בשרשרת התפקידים הבכירים. בוועידת השלום של הארץ ביוני 2017 הופנו לעבר בנט קריאות "נאצי" והצדעות במועל יד מצד הקהל המתלהם. זו הייתה התקדמות חיובית שכן שנתיים קודם לכן, באותה ועידה מכובדת ממש, כונה בנט פשיסט ורוצח, ובצאתו מהאולם ספג אגרוף מאחד מכמה אנשים שהתנפלו עליו. עמיתתו שקד זכתה להסתה פרועה שלא הייתה נקייה ממיזוגניה בזויה. בשלהי 2015, פרופ' עמירם גולדבלום מהאוניברסיטה העברית פרסם בפייסבוק פוסט שבו תקף את שקד בחריפות, בצירוף תמונה של השרה כשדמותה עשויה מגופות של אזרחים אפריקנים ודם נוטף מידיה. פרופ' עופר כסיף, עמית מאותו בית יוצר אקדמי (קצת לפני שנכנס לפוליטיקה בעצמו, ברשימת חד"ש), שיתף את הפוסט כשהוא מוסיף חוות דעת משלו על הגברת: "טינופת ניאו־נאצית". השניים לא התנצלו על הפוסטים, ובראיונות בתקשורת אף הביעו צער על שלא פרסמו אותם לפני כן. כל אלה לוו בתפוצת רשת רחבה של שקד במדי אס־אס, ובכינויי גנאי נוספים שהופיעו במאמרים מלומדים לכאורה בעיתון לאנשים חושבים.
ועוד לא דיברנו על בצלאל סמוטריץ'. ב־2017 הוא זכה לככב במאמר של פרופ' זאב שטרנהל בהארץ. בחשבון הטוויטר של העיתון קידמו את המאמר בליווי המילים: "קוראים לו בצלאל סמוטריץ' והאידיאולוגיה שלו נאצית". למען האמת, זה היה מאמר עדין לעומת דברים אחרים שמתפרסמים באותו עיתון כלפי שלל נבחרי ציבור ואנשי תקשורת מימין. אל חשש, גם הליכודניקים המובהקים והמתונים ביותר לא יוצאים נקיים משוט הביזוי של הארץ.
ייתכן בהחלט שהעברת נתניהו מתפקידו תגרום למחנה השמאל להשלים עם רצון הבוחר – אך רק בתנאי שרצון הבוחר יתמסמס יחד עם שלטון נתניהו. הם לא ישלימו בשום צורה עם שלטון ימני נוסף, יהיה בראשו מי שיהיה – נקי כפיים, בר לבב או סתם גדעון סער בואכה יולי אדלשטיין – אלא ימצאו את הסיבות הטובות ביותר להמשיך בשיסוי. שנאת הימין האידיאולוגי לא נעלמה, היא רק מושתקת עד יעבור נתניהו. זה לא המלצר שלא מוצא חן בעיניהם, וגם לא השף; הם לא אוהבים את המנה העיקרית. ב־1977 הזיזו לשמאל את הגבינה ומאז הוא מבקש בתסכול הולך ומתעצם להחזיר אותה למקומה. כאילו לא החמיצה כבר בשנות התשעים, כאילו לא פג תוקפה.
נתניהו אינו אישיות מאחדת, ולמרבה הצער אין בו אצילות של מנצחים או אחריות לאומית־חברתית כפי שאפשר לצפות ממנהיג בשיעור קומה כשלו. אבל הוא גם לא המשסע המרכזי בסיפור שלנו. השמאל בישראל לא ישלים עם שלטון הימין כל עוד נמשיך לאבד איברים תמורת הזכות הקלושה לקבל ממנו הכרה. השסע מתחיל שם, במחנה שבשנות התשעים ניסה להגביל את הצבעתם של עולים חדשים, מחשש שהעלייה הרוסית תוסיף מנדטים לימין; המחנה ששכנע מדינה שלמה כי מתנחלי גוש קטיף הם האויב, שנתן יד לעצירת אוטובוסים בדרכם להפגנה, ושצידד במעצר קטינות באשמת עמידה בכביש בשעת מחאה; המחנה שהפך את בית המשפט לזרוע הביצועית שלו בכל הנוגע ליש"ע, לדת ולפרהסיה הישראלית השנויה במחלוקת, כאילו אין פה כנסת נבחרת.
לא, אין מקום לשמור על נתניהו בכל מחיר, אולם בואו לא נחיה באשליות שהוא האתנן שיביא לפיוס לאומי. במקום לאמץ את תפיסת הוויתורים של השמאל, טוב יעשה הימין אם ייזכר בתפיסת המשא ומתן שלו, ויחזק את שורותיו פנימה. במקום להקריב את הראש והזנב, העיניים והגב, ראוי שהסרדין הימני יזקוף קומה ויראה לכריש שהוא יודע לשחות גם במים עכורים.
האידיאולוגיה הימנית כבר הוכיחה את עצמה פעם אחר פעם. מחנה הימין צריך ללמוד למשול, ומצביעי הימין צריכים להיות האוהדים ביציע שנותנים את הרוח הגבית לניצחון, יהיה מאמן הנבחרת אשר יהיה. בין ביקור קלפי אחד לעוד סבב בחירות מביש, סרדין קטן פגש כריש. פוגשים כריש כחום היום, אז מה אומרים? אומרים: שלום. ואם זה בסדר מצידכם, ואם זה לא מוגזם, אומרים גם: עד כאן.
