שארית מפגיני בלפור עדיין עומדת על דעתה שהעיסוק השלטוני הגובר בהפגנות אינו אלא מזימה לסתימת פיות. למרות הקפיצה הנוראה במספר החולים, על אף המחקרים הטריים באמריקה שהזימו את השטות ש"הפגנות לא מדביקות", ואפילו אחרי שכל האפידמיולוגים התאחדו בקריאה נואשת לעצור את הטירוף – הגרעין הקשה בבלפור מתעקש להמשיך.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איך ניצחה הקהילה היהודית בשיקגו את הקורונה
– "הקורונה דורשת מאיתנו יותר": נוער בסיכון בצל המגפה
– "טיפלנו ביותר מדי קורבנות": קברני הקורונה מדברים
"עמדתי ברורה", צייץ ניצן הורוביץ אחרי כניסת סגר ראש השנה לתוקפו, "דווקא בשעת משבר חובה לשמור על זכות המחאה וההפגנה". כלומר, אפילו אם אינספור אנשים יידבקו וידביקו, חבר הכנסת הורוביץ יפגין. עד כלות יפגין. וגם יאיר גולן. "לא נעצור עד שננצח", הכריז סגן הרמטכ"ל לשעבר לקראת ההפגנה האחרונה. כנ"ל אמיר השכל, מחולל האירוע.
במוצאי החג נענו רבים לקריאה ובאו, אבל הרבה פחות מאשר בפעמים קודמות. לא כולם מטורללים עד כדי כך. בניגוד לרושם שנוצר באמצע הקיץ, היקף המפגינים לא עלה משבוע לשבוע. אחרי השיא בתחילת אוגוסט, מספרם התמעט והלך. בטלוויזיה וברדיו דיברו עליהם המון, בשטח הם היו מעטים יחסית, אם כי עדיין שמרו על נוכחות בהיקף של כמה חתונות גדולות. לובשי החולצות השחורות ומניפי הדגלים האדומים לא הצליחו להביא להתפטרות נתניהו, רק להטריף את דעתם של מנהיגי החרדים, עד כדי התבצרות מופקרת בבתי הכנסת בימים הנוראים. הבשורה שיצאה מפיהם ומפי הרבנים הראשיים אמרה שאם השמאלנים החליטו להפוך את בלפור למצדה, אנחנו ננקום בהם על ידי הפיכת בתי הכנסת למצדה. איפה זה כתוב בדיוק? בשולחן ערוך? במשנה ברורה?
לא כתוב בשום מקום, ההפך כתוב. פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, ובכלל זה את תפילות יום הכיפורים במניין. אם כולם יקפידו על כך, ביום הכיפורים הבא יהיה אפשר להתפלל ברוב עם בכל בתי הכנסת, לומר יזכור על אלה שכבר נספו במגפה, ולברך הגומל לרגל שרידותנו. אמן, כן יהי רצון.
לפי מה שמסתמן כעת, עד אז יתברר שהפגנות בלפור היו בומרנג מרהיב, לאו דווקא מבחינה אפידמיולוגית. כמו דודו טופז בבחירות 81' או יאיר גרבוז בבחירות 2015, הן חשפו את קלון האופוזיציה. הרטוריקה האלימה, המשטמה האינסופית ואביזרי הקישוט – עוררו נוגדנים בקרב הרוב הדומם והמשתאה חרישית.
יח"צני האירוע טענו שוב ושוב שזה לא ימין ולא שמאל, אבל קשה להאמין שמישהו בימין קיבל חשק להצטרף להפגנות אחרי שראה אותן בטלוויזיה. אפילו מבקרי נתניהו בימין, אלה הסבורים שטובת האומה מחייבת אותו להניח את המושכות, התמלאו סלידה. מיזם בלפור לבש במהירות אופי של מסיבת שנאה שבועית, יותר בילוי סופ"ש מופקר מאשר מפגן דמוקרטי.
כמה אלפי אנשים נועדו מדי שבוע בכיכר העיר כדי לצעוק שהם שונאים את נתניהו. רק לעיתים רחוקות היה אפשר לחלץ מהם הסבר מושכל לשאלה מה הם בעצם עושים שם, חודשים ספורים בלבד אחרי שהבוחר אמר את דברו. בדרך כלל שמענו מהם גיבוב סיסמאות על "שלושה כתבי אישום" או קריאות שבר פתטיות בגנות "הדיקטטור". אין דבר שהימין לדורותיו מתעב יותר מהטפות שמאל בענייני דמוקרטיה. הרי אפילו ילד יכול לשים לב לדמגוגיה: אלפי שמאלנים צובאים שוב ושוב על ביתו של ראש הממשלה, נהנים מפינוק תקשורתי אדיר ומגיבוי צמוד של שר המשפטים, ובכל זאת מתלוננים על סתימת פיות. דן חלוץ, מפקדם העליון של רבבות חיילים שנשלחו לדכא את המחאה הכתומה ב־2005, צועד פתאום בחוצות ירושלים על תקן של נלסון מנדלה. כרמי גילון, מסמלי נזקיה של ה"הסתה" הימנית נגד רבין, חובר למפגינים שסיסמתם היא "קריים מיניסטר". להם כן מותר לצעוק "בוגד"? לייחל למותו של מנהיג האומה?
בשלב מסוים אפילו התארגנה הסתערות כוחנית על בית ראש הממשלה ("מצור"), ודובר עליו מפורשות במונחי "בסטיליה" שצריך להפיל. הקולות המצמררים הדהדו היטב במחוזות הימין. לכן הוא רק חיזק בינתיים את כוחו בסקרים. חלקו מאוכזב מאוד מביצועי נתניהו מול הקורונה, אבל החלופה הרעשנית בכיכר פריז מטילה עליו אימה גדולה. אם נשארה מעט תבונה בקודקודם של הרעשנים, הם ינצלו את הסגר החדש כדי להתפזר לגמרי ולהתפלל שנשכח להם את קיץ 2020. במצב הנוכחי מחאת בלפור היא נכס ימני.
