"שום אדם עדיין לא השלים, בעצם, עם עובדת המחלה. רובם היו רגישים בעיקר למה שהפריע את אורחות חייהם או פגע בענייניהם. מכך היו מוטרדים או רגוזים, ואין אלה רגשות שאפשר להעמידם כנגד הדֶּבֶר. תגובתם הראשונה, דרך משל, הייתה להאשים את השלטונות" (הדבר, אלבר קאמי).
עוד בתחילת השבוע, הרבה לפני שהיה טרנדי לדבר על סגירת ההפגנות בבלפור, כן, אני מדברת עליכם חנוך דאום וח"כ נפתלי בנט, כשנשאלתי על מה אכתוב השבוע את הטור, השבתי על המשך ההפגנות בבלפור. חשבתי שהגיע הזמן לפזר את המסיבה. שגם אם אנחנו מרגישים שהקרקע בוערת לנו מתחת לרגליים, וגם אם אנחנו בטוחים במאה אחוז שזה לא הפתרון, וגם אם אנחנו חושבים שהממשלה אשמה במצב מא' עד ת' – שעת סגר היא שעה לסולידריות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איך ניצחה הקהילה היהודית בשיקגו את הקורונה
– "הקורונה דורשת מאיתנו יותר": נוער בסיכון בצל המגפה
– הערכת צה"ל: באוקטובר נבצע 80 אלף בדיקות ביום
באי בלפור בטוחים שהם לא מבקשים רק את טובתם האישית, אלא דואגים לכלל ישראל, בדיוק כמו שהחרדים בטוחים שתפילותיהם בימים הנוראים הן לא למענם בלבד. בבסיסה של כל אמונה לוהטת, אפשר לומר גם דתית, נמצא ההסבר שזו בעצם הסולידריות בכבודה ובעצמה, שככה באמת ובתמים דואגים גם לאחר, גם אם האחר לוקה בעיוורון או בתודעה כוזבת המונעים ממנו להבין את זה. אבל בשורה התחתונה ככה לא נראית סולידריות ולא זו התחושה של סולידריות.
מפגיני בלפור בטוחים שהם לא מבקשים רק את טובתם האישית אלא דואגים לכלל ישראל, בדיוק כמו שהחרדים בטוחים שתפילותיהם בימים אלו הן לא למענם בלבד
כשפורסמו בשבוע שעבר הנחיות הסגר, האזנתי לאסף ליברמן בכאן רשת ב', שראיין את אחת מפעילות בלפור. היא התעקשה על כך שחייבים להמשיך להפגין, מאחר שלשיטתה כל הסגר הזה נוצר מתחילתו ועד סופו כדי להשתיק את המוחים. לא עזר שליברמן עיקר את טענתה בטענה שכשההוראות יצאו, ההפגנות לא נאסרו. היא בשלה. זכות ההפגנה לא נאסרה עד כה, אבל אולי זה הזמן לוותר על זכויות. לא לקחת בכוח דברים שאת מחירם אנחנו עלולים לשלם בדמים רבים. נראה לי שקוראים לזה סולידריות.
רבות דובר על שיח הפילוג והשיסוי שיישאר כאן ביום שאחרי נתניהו, אבל לא צריך כמובן לחכות עד אז. הפעולה העמוקה והחשובה ביותר שהמתנגדים הגדולים ביותר לנתניהו צריכים לעשות, היא להפסיק את רוח הפלגנות והשיסוי. סולידריות היא לא להחליט בעבור החרדים שהתפילות שלהן לא חשובות, ולא להחליט לבאי בלפור שההפגנות שלהם לא חשובות – אלא להרגיש את הכאב בוויתורים האישיים שלנו למען האחר. קל מאוד לוותר על הצרכים של האחרים, קצת יותר מורכב להרגיש את הכאבים של הוויתורים של השונים ממני. הרי רובנו רגישים בעיקר למה שמפריע את אורחות חיינו או פוגע בעניינינו. מערכת דמוקרטית, שעל נשמת אפה המחרחרת לטענתם נאבקים מפגיני בלפור – לא יכולה להתקיים בלי סולידריות. זה הא"ב. אם נניח לכמה שבועות להפגנות, באמת שלא יתרחש אסון. האסון מאיים לבוא מכיוון האפס סולידריות החברתית שאליו אנחנו מגיעים. יום אחד, גם אם לא בעקבות הפגנות בלפור, נתניהו באמת ילך, ואז נישאר מלא אנחנו מול מלא הם.
הכפתור נשחק
בואו נדבר על "להאשים את השלטונות". כבר כתבתי פה על הימים ההם שאין מלך בישראל. אנחנו כמו בתוכנית ריאליטי ארוכה ומתישה מאוד של הישרדות. יש לנו כל הסיבות בעולם "להאשים את השלטונות". לאבד אמון, לא להבין מה עם הדבר הבסיסי הזה שנקרא דוגמה אישית, לצחוק כשהם מוציאים הנחיות ומזלזלים בהן במופגן, לא לגמרי להבין מדוע ראש ממשלה שחוזר מחו"ל חייב רק בחמישה ימי בידוד (כן, שלום גם לכם, יועצי נתניהו מפירי הבידוד. מי מפיץ מחלות עכשיו, הא?). יש לנו כל הסיבות שבעולם להאשים את השלטונות, אבל זה לא מה שיחלץ אותנו מהמצב.
אני קצת מיואשת כי אין פה פתרונות קסם. כמו שאין שום צעדים מלאכותיים שאפשר לעשות כדי "לאחד" את העם, כך גם אין שום צעדים מלאכותיים שאפשר לנקוט כדי שאנחנו, קרי הציבור, נאמין לשלטונות ולנבחרי הציבור, שהם מבקשים את טובתנו. שלא הפוליטיקה הקטנה היא שמנחה אותם. נכנסנו ללופ קשוח מאוד.
אגיד עוד דבר אחד חשוב שצריך לדבר עליו. שוחחתי עם הרבה חבר'ה צעירים השבוע. בשורה התחתונה, אנשים באמת לא מפחדים מהקורונה. הם לא מסתובבים מפוחדים, לא כשהם ילכו לעבודה, ואפילו לא כשילכו למקומות המוניים כמו בלפור או למסיבה מחתרתית לצורך העניין. זאת האמת. אני מציינת את זה כי צריך להתמודד עם העובדה הזאת או לשאול מה היא אומרת. למה אנשים לא מפחדים? הם מסתכלים על גיל התמותה שלא ירד בתקופת המגפה, ואומרים שכך לא נראית מגפה, הם מקבלים דיווחים סותרים על קריסת או אי־קריסת מחלקות הקורונה, הם כבר יותר מחצי שנה שומעים זאב־זאב, הם התרגלו לכך שמנסים לרכוב על הפחדים שלהם, עד שבלוטת הפחד הפסיקה לשדר אותות – זוכרים את נתניהו מדבר על רבבות מתים במרץ? אה, זה היה רק בשביל להפחיד אותנו ולעזור לו להקים ממשלה? אה, כן, זה. הם כבר הפסיקו להתרגש. כן, זה בדיוק מה שקורה כשלוחצים כל כך חזק וכל כך הרבה פעמים על כפתור הפחד שלנו. הוא מפסיק להרתיע. הרי אי־אפשר לפחד כל הזמן. עכשיו, אולי אכן הגענו לנקודת האל־חזור, אבל החברים שלי, אנשים בגילי שאני מדברת איתם לא מפחדים.
ואולי אפשר לספר את כל הסיפור על מצב הפוליטיקה הישראלית בשני פושים שקיבלתי בסמיכות ביום שלישי. האחד: "ריבלין הכריז על מתווה חנינה לבעלי חובות שנקלעו למצוקה כלכלית במשבר הקורונה". השני: "נתניהו על שיחתו עם נסיך הכתר הבחרייני: שיחה מאוד ידידותית, תשמעו על צעדים מעשיים בקרוב מאוד". האחד חשוב, השני פחות, מה שנקרא. נתניהו, תסתכל עלינו בעיניים, רד רגע מענן האמירויות שלך, תבין שאנשים פה במצוקה כלכלית קשה שעלולה להחריף, שחרר אותנו רגע מהנסיכים הבחריינים שלך. זה לא נותן לך נקודות, לא כרגע. ביום פחות סגריר, כן.
