על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים, ועל חטא שחטאנו לפניך בעיגול פינות, ועל חטא שחטאנו לפניך בשכחה מכוונת או שלא מכוונת, ועל חטא שחטאנו לפניך בחיבוק, ועל חטא שחטאנו לפניך בעטיית מסכה על הסנטר, ועל חטא שחטאנו לפניך כשיצאנו מהבית בלי הנייד, שלא יוכלו לאכן את מיקומנו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: מדינה על הקצה: כשהפוליטיקאים מלבים את אש הקצוות
– "הקורונה דורשת מאיתנו יותר": נוער בסיכון בצל המגפה
– נלחמים על שטחי C: המנהל הרס בנייה פלסטינית ליד נגוהות
ועל חטא שחטאנו לפניך בזלזול במי שהקפיד, ועל חטא שחטאנו לפניך בעיקשות, ועל חטא שחטאנו לפניך בשאננות, ועל חטא שחטאנו לפניך בטיפשות הלב, ועל חטא שחטאנו לפניך בפופוליזם, ועל חטא שחטאנו לפניך בביישנות, ועל חטא שחטאנו לפניך בהכלה, בסובלנות, בהעלמת עין מפושעים, ועל חטא שחטאנו לפניך בחוסר רצון להתמודד עם המציאות, ועל חטא שחטאנו לפניך בעצלות.
ועל חלקם הסגר יכפר, אבל לחלק מהעם הזה, אף שנפגע בשגגה, כלום לא יעזור. לא להם ולא למשפחותיהם האבלות.
ויש כאלה שמכים בכוח על חזם (ועל חזות אחרים כמובן), ומוכנים להקפיד על קלה כחמורה, כל עוד ישאירו להם את ההפגנות. או את התפילות. שתי "דתות" שמוצאות את ההבדל המהותי ביותר ביניהן מתנגשות עכשיו.
אבל גם זה זיוף. בית הכנסת ביום הכיפורים הוא באמת קודש הקודשים בשביל רוב העם הזה. הרבה יותר מהפגנות בלפור. חלק ממפגיני בלפור יבחרו להתפלל ולצום ביום הזה – ולא כי הם דתיים; הם חילונים מעומק הלב, הם אינדיווידואליסטים שלא קיבלו על עצמם רב או השתייכות מחייבת למגזר או ריטואלים – אבל הם יצומו כי זו הזהות שלהם כיהודים.
האם הציבור הזה, שמגיע לבית הכנסת רק ביום הכיפורים, יבוא גם אם התפילות ייערכו בחוץ? מסופקני. מה שבטוח – הסיכוי שיתפללו ביחידות בבית הוא אפסי. האם בסגירת בתי הכנסת אנחנו פוגעים בציבור הזה ובזהות שלנו כעם? באופן חד־משמעי. האם אנחנו מפספסים הזדמנות לאחות במעט את הקרע שהעמיק בקורונה בין החרדים לציבור הכללי? כמובן. ועדיין. ועדיין. בלב כואב, תסגרו את בתי הכנסת. על דעת המקום ועל דעת הקהל, כפי שעלה בסקרים האחרונים, הציבור מבין את הגזרה ומקבל אותה על עצמו, עוד לפני החלטת המנהיגים. ממש אתערותא דלתתא.
כפי שלתפילה בציבור יש כוח אחר לחלוטין מלתפילת יחיד, כך גם להפגנה. אין שום משמעות להפגנת יחיד (השאלה אם יש משמעות במציאות השמיימית או הפוליטית להפגנת רבים או לתפילת רבים זו שאלה אחרת, והיא היפותטית כאן וכאן. אבל אנחנו לא עוסקים בנמען, אלא בשולח. במי שמתחנן על נפשו או מי שתובע את צדקו ובתחושה הסובייקטיבית שלו). אחרי הפגנה טובה, יש תחושת התעלות. אדרנלין טס בגוף. חיוכים לא רצוניים. ככל שההתנגדות קשה יותר כך הריגוש גובר. ככל שהכעס גדול יותר כך מתעצמת תחושת הלכידות בין המפגינים. התחושה של המפגין בהפגנה תהיה אופוריה קלה, ממכרת.
התחושה לאחר תפילת יום הכיפורים בציבור היא תחושת זיכוך וניקיון, הקלה גדולה. כמו אחרי בכי טוב, מטהר. כל זה ברמת הפרט, אבל התחושה היא גם קהילתית. מאוד קהילתית. המנגינות המוכרות, הערבות ההדדית, הדאגה לשלום שאר המתפללות, הטישו במקום הנכון, הריקוד. אין לי ספק שזה לא יעבוד לבד בבית, או בשמש. וברור שהחברה ככלל תפסיד אם לא יהיו תפילות ציבוריות ביום הכיפורים. היא תפסיד חשבון נפש שהכרחי השנה יותר מתמיד, והיא תפסיד את היחד הקדוש. ועדיין. ועדיין.
"לי, כאזרח, יש גם קצת זכויות, ואני לא אתן שידרכו עליי, מצטער", אמר ישי הדס, מראשי המפגינים בחדשות 12. "אני עצבני… מה אני אמור לעשות? לשבת בבית?". ובכן, כן, מר הדס. את משחק הכיסאות השנה ניאלץ לדחות. גם המבקשים להוריד את המלך מבלפור מכיסאו וגם המבקשים להמליך את מלך מלכי המלכים עליהם ייאלצו לכבוש את תשוקתם האמיתית, הלגיטימית, על פי חוק ועל פי צו המצפון ועל פי מסורת אבות ועל פי הלב הזועק, ולהישאר בבית. כי אין ברירה. יש המכים בכוח על חזם, ומוכנים להקפיד על קלה כחמורה, כל עוד ישאירו להם את ההפגנות. או את התפילות.
