עירובין דף מח ע"א
חוק חברתי ידוע קובע כי אם אתה מעוניין שעבודה כלשהי תעשה, אתה צריך להבהיר אל מי המשימה מופנית. קריאה לא ממוקדת בסגנון "מישהו צריך לשטוף כלים" בדרך כלל תביא להתנערות כללית, כאשר כל אחד מהשומעים משוכנע שאחד האחרים יבצע את המשימה ואף לא אחד מהם חש אחריות על כתפיו. משהו מזה אנחנו לומדים מתוך סוגיה בדף שלנו השבוע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כולם מדברים על צדק, אף אחד לא מדבר בהיגיון
– איך ניצחה הקהילה היהודית בשיקגו את הקורונה
– מדינה על הקצה: כשהפוליטיקאים מלבים את אש הקצוות
המשנה קובעת שכאשר שלושה אנשים נקלעו למצב שהם אסורים לצאת מארבע אמותיהם, והם שובתים זה אחר זה כשהשטח של האמצעי מובלע בין זה שלימינו וזה שלשמאל – מותר לאמצעי לטלטל ולהלך ברשותם של אלה שמצדדיו והם יכולים להלך ולטלטל במקומו. אולם לשניים הקיצוניים אסור לטלטל ולהלך זה ברשותו של זה, שכן אין ביניהם מן המשותף אלא האיש השובת ביניהם. רבי שמעון אומר על זה: למה הדבר דומה? לשלוש חצרות פתוחות זה לזו ולרשות הרבים. אם עירבו הקיצוניות עם זו האמצעית, הם מותרים בה והיא בהם, אבל לא הקיצוניות זו בזו.
שואלת הגמרא: לשם מה מרגיש רבי שמעון צורך להמשיל את האירוע של השלישייה המבודדת של המשנה לעירוב החצרות שהזכיר כאן? והגמרא עונה: רבי שמעון למעשה נוזף בחכמים, שחלקו עליו בעניין חצרות ולא הרשו לאף חצר להתערבב באחרת, גם לא באמצעית במקרה ששלושתן פונות לרשות הרבים. זאת, למרות שבעניין שלושת המבודדים הם הסכימו עמו. רבי שמעון דורש עקביות – או ששני המקרים הדומים כל כך מותרים, או ששניהם אסורים.
הגמרא חולקת על רבי שמעון ומסבירה את דעת חכמים: אכן, יש דמיון בין המקרים אבל יש גם שוני בולט אחד: במקרה של החצרות מדובר באנשים רבים שחולקים את המקום יחד, ויש חשש שאם יתחילו תושבי החצרות הקיצוניות להלך ולטלטל במקום של החצר האמצעית, הם ישכחו שיש מגבלה מסוימת וינהגו כך גם בין החצרות הקיצוניות לבין עצמן. זאת, בעוד שלושת האנשים שנקלעו לשביתת שבת בשטח מצומצם כל כך, הם שלושה בלבד וקשה להניח שישכחו שההיתר נוגע רק לשותפות עם השובת האמצעי. ואם מי מהם ישכח, השניים האחרים ימהרו להזכיר לו.
כמו בחוק החברתי שהוזכר לעיל, גם כאן דווקא ההמוניות גורמת לאחריות ההדדית להתמוסס. אולם כששלושה אנשים שובתים זה בסמוך לזה, כל אחד מהם מרגיש על כתפיו את כובד האחריות על שמירת השבת של חברו לא פחות משמירת השבת שלו.
זו לא רק תחושת בטן – העניין מגובה במחקרים. סיפורים טרגיים שנחקרו בדיעבד מלמדים שקריאת להצלה בפארק שמחוברים אליו רבי קומות אינו מייצר אף לא שיחת טלפון אחת למשטרה, בעוד שקריאה דומה במקום שפונה לבית בודד או שניים מביאים להתגייסות של השומעים שמזעיקים את המשטרה. נראה שחכמים היודעים נפש האדם, שולחים דרך הסייג הקולגטיבי שלהם מסר לאדם הפרטי: אם רק אפשר היה לסמוך על הערבות ההדדית בכל מבנה חברתי ובכל היקף של אנשים, נראה שלא היה צורך להגביל את השימוש בחצר האמצעית. נראה שמצב החצרות הזה דורש לא רק תיקון בשטח כדי לאפשר טלטול בין החצרות כולן אלא גם תיקון בנפש האדם ובאחריות שהוא נושא כלפי זולתו.
