בזמני משבר אנחנו משתמשים באוצרות שרכשנו: בחכמת החיים, בשייכות הקהילתית, בהישענות על גדולים ומומחים ובעיקר על התשתית הנפשית, הזהות המגדירה אותנו.
היכולת להיחלץ לרגע מן המהומה ולהשקיף על העולם מנקודת מבט גבוהה יותר, נוסכת ביטחון ובעיקר נותנת תחושה שהסדרים הישנים שבנינו או שבנתה עבורנו החברה, ימשיכו לעבוד וינצחו בסוף את הכאוס בו אנחנו מצויים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
אחרי עשרים שנה: נפגעי האינתיפאדה השנייה מקווים לפיצויים
חדשות 12 ציינו את מוצאי כיפור עם בליל מביך של כתבות רכילות
המסר של חכמים: אל תסמכו רק על ערבות הדדית
אבל האירועים האחרונים שוברים את הפרדיגמה הישנה והטובה. השייכות הקהילתית במשבר, אנחנו לא יכולים באמת להתקרב משום שהזולת הפך לאיום עבורנו. אנחנו לא יכולים לסמוך על המדע משום שהוא מודה בכנות שהוא לא ממש יודע מה קורה כאן. אנחנו לא יכולים להישען על החכמים שניבאו ש"המגיפה לא תפגע ביהודים" או ש"המגיפה תעצר בל"ג בעומר" וכך גם שאר נבואות יפות וקסומות שהתפצחו כמו זרדים יבשים ביום קיץ.
פעם שמענו כאן חזונות גדולים, כאלו שנתנו משמעות לסבל וליסורים. ידענו שיש כאן 'עם' ושיש כאן 'ציונות' ושאנחנו נלחמים על מקומנו בעולם הזה. היינו מוכנים לשלם את המחירים כי ידענו איזה יום גדול הולך לבוא. היה בנו ביטחון בהנהגה הישראלית וביכולת התחכום והגמישות שעומדים מאחורי החוצפה הצברית. ספרנו את חתני פרס הנובל וחשנו מוגנים בענני כבוד של חכמה, שתוכל לכל אתגר אנושי. אבל מה עכשיו ? מאיפה לוקחים את הכוחות להתמודד ?
בין האנושי לנשגב
התשתית האנושית בנויה על התנועה המתמדת שבין הנפש, המבקשת את הקיום הפשוט ובין מה שנעלה ממנו; אל מה שנשגב.
ככל שאנחנו מתפתחים יותר, אנחנו אמורים לתאר את הנשגב באופן חי יותר, עמוק ומלא נוכחות. אבל לא תמיד בני אדם מצליחים בכך ולעיתים הם מסתפקים בתחליפים – בהערצת בני אדם או בעבודת אלילים.
עומק הצורך הנפשי הזה, מוסבר על ידי הרב חרל"פ ביחס לדברי הרמב"ם על עבודת הקרבנות שהיתה כמענה לעבודת האלילים שהיתה בזמן מתן תורה. הוא מסביר שהעובדה שבעומק הנפש האנושית ישנה תביעה להקריב קרבן, אינה אקראית ואם כן הקרבנות הן המענה לאותו צורך נפשי יסודי ולכן הן אינן רק תרופה לפרימיטיביות שחלפה מן העולם, אלא לנקודת אמת עמוקה מאוד.
הצורך בנשגב יכול להתקיים במשחק כדורגל, בטקס יום העצמאות או להבדיל אפילו בשירה טובה בבית הכנסת. על פי התמונות מן ההפגנות בבלפור רואים שגם שם יש איזה אושר גדול; מעין תחושת שייכות למשהו גדול מן החיים ואין מי שיאמר להם שהם סך הכל שופכי דמים שחוגגים את קיצם וקץ קרוביהם חס ושלום.
אבל רובנו חשים שנקודת המשען העליונה הזו לוטה בערפל כבד ובעל כרחנו אנחנו שבים אל נקודת המוצא המשותפת לכל המין האנושי – אל האדם כמות שהוא.
האדם כמות שהוא – שואל את שאלות המוצא לחיים – מה אני מבקש לעשות כאן. מה תפקידי ומה החזון שלי לחיים. איך אני רואה את עצמי במעגל ראשון ואיך אני מחובר למעגלי חיים רחבים יותר- משפחתיים, קהילתיים ולאומיים.
כמו על מחשב ישן שמסתובבים בו שברי קבצים שמעמיסים על המערכת, כך גם אנחנו – לכודים בזהויות לא מבוררות וקוהרנטיות דיין. אנחנו מתמיינים במהירות לקהלי המוצא שלנו, כי נוח לנו שם יותר. נותנים אמוננו בבעלי השררה, כי אין לנו זמן להעמיק ומבקשים רוחניות, אבל אם אפשר באופן שלא יאיים על שגרת החיים הנוחה שלנו.
אבל הבשורה בניתוק הזמני מן הנשגב, הוא היכולת להשתחרר מכל החזונות השבורים, כי זה התנאי לצמיחה מחודשת. אולי נצליח לפענח את עצמנו טוב יותר ולתת מהות טובה יותר לקיומנו האנושי.
אולי אנחנו בעיצומה של מחיקת קבצים עצומה, שפותחת בפנינו אפשרות להתחדשות כוללת. ללא שנאות ישנות, ללא שקרים והעמדות פנים. פשוט להיות האדם – כפי שחקק אותו אלוקים.
הכותב הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית
