לפני 8 שנים, ממש רגע לפני יום הולדתי ה-45, הלכתי לבדיקת ממוגרפיה לראשונה בחיי, כביכול ללא סיבה מיוחדת, לא הורגש שום גוש. הרופא שלח אותי לבדיקה ליתר ביטחון. רק כדי "לעשות וי".
את הבדיקה קבעתי לאוגוסט – זמן החופשה השנתית, והתאריך העברי שלה יצא בדיוק בראש חודש אלול, זמן החזרה בתשובה. חזרה בתשובה – יש לה משמעויות רבות. מבחינתי זהו זמן לחזרה בתשובה גופנית, אמר הרב קוק: "כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה […] גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא" (אורות, עמ' פ). מצוות השמירה על הבריאות, " ונשמרתם מאד לנפשותיכם", היא אבן יסוד ביהדות, שבגלל טרדות היום יום אנחנו שוכחים אותה לפעמים. רבים מאיתנו, גם אלה המוגדרים כדתיים, צריכים לעבור תהליך של חזרה בתשובה גופנית.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
ממסכת יומא עד הקופסה והכמוסה – גלגולה של קפסולה
על חטא שהתעסקנו רק בעצמנו
"גם מחלימי קורונה יכולים להיות פצצה מהלכת"
למעשה, הסיפור לא התחיל אצלי. חברתי רחל (שם בדוי), חלתה כמה חודשים קודם בסרטן השד ולא סיפרה לאף אחד. היא הייתה אצל פסיכולוג שנתן לה "שיעורי בית" – לספר באותו היום לאדם אחד שהיא חולה. כשרחל הגיעה הביתה מהפסיכולוג, הייתי הראשונה להתקשר אליה באופן מקרי, סתם כדי לשאול אם הם באים לבר מצוה של הבן שלי . רחל, בהתאם להוראת הפסיכולוג, סיפרה לי הכל. התמלאתי ברגשות מעורבים תדהמה, חשש בלבול. שיחת הטלפון עם רחל, בעקבותיה החלטתי שלאחר חגיגות בר המצווה, אלך גם אני להיבדק, הייתה גורלית.
באותו זמן הילדים היו בשיא חופשת הקיץ שלהם. ניצלתי את ההזדמנות ולאחר בדיקת הממוגרפיה, לקחתי את הילדים ליום כיף בלונה פארק. שם, בין גלגל הענק למכוניות המתנגשות, הטלפון הנייד שלי צלצל, שיחה בהולה מבית החולים: "מיכל, בואי לקחת את תוצאות הבדיקה, יש לך גושים בשני הצדדים!" באותו רגע הרגשתי שאני יורדת בירידה המפחידה ברכבת ההרים של חיי.
בעקבות אותה שיחת טלפון בלונה פארק באוגוסט, הלכתי לרופא ששלח אותי לביופסיה. את התשובה קיבלתי ממש ביום הולדתי ה-45. התחושות בהתחלה היו קשות מנשוא והאדמה רעדה מתחת לרגליי. הוכיתי בכאב עצום, אימה של ממש, אך בד בבד התעוררה בי גם עוצמה. באותו רגע, החלטתי איך אני הולכת להתמודד עם המחלה הזו. ראשית, הכי חשוב היה לחיות ולטובת זה אני מוכנה לוותר על האיברים בגוף, על השיער, העיקר שאזכה לחיות. שנית, רציתי לשמור על פתיחות, בלי סודות; אני לא אפחד להגיד את המילה "סרטן". בהתאם לשני העקרונות הללו, שיתפנו בעלי ואני מההתחלה את ששת ילדינו שהיו אז בגילאי 4 עד 20, שאני חולה. השיתוף המיידי גרם לכך שלאורך כל התקופה שמרנו על אווירה פתוחה, טובה ואופטימית בבית.
ההתמודדות עם מחלת הסרטן היא חוויה יוצאת דופן בין השאר משום שמתאפשרת הסתכלות שונה על החיים, מתוך פרספקטיבה אחרת. לאורך כל התקופה קיבלתי תמיכה עצומה מבעלי, מהמשפחה ומחברותיי, אך היה לי חשוב גם לקבל ליווי ממישהי שעברה את החוויה הזו בעצמה – וכך הגעתי לעמותת "אחת מתשע" בה אני מתנדבת כיום.
במסגרת הטיפולים עברתי ניתוח מקומי, הקרנות וטיפול הורמונלי. בנוסף קיבלתי טיפול משלים באמצעות רפואה טבעית. שיניתי את התזונה שלי ועברתי לאורח חיים בריא יותר. פתאום בתוך כל הטירוף של הטיפולים, מצאתי זמן לצאת להליכה יומית, וטיפול נפשי-אמוני שכלל סדנאות מודעות עפ"י היהדות, הידוק קשרים חברתיים, פגישות עם הפסיכולוגית של מחלקת האונקולוגיה בבית החולים, הרפיה ודמיון מודרך.
זכיתי גם להיתמך על ידי הקהילה הנהדרת בישוב שלי. העזרה ההדדית, האכפתיות והדאגה הבהירו לי כי אני ברת מזל. אך התמיכה הייתה לא רק חיצונית, גם מבפנים, האמונה החזיקה וחיזקה אותי. מדהים לגלות כל פעם מחדש איך באתגרים ובקשיים האמונה מחייה, מובילה וממלאת בתקווה.
ההתמודדות עם סרטן השד היא מבחינתי מעין שליחות. לא שאלתי "למה חליתי", אלא "בשביל מה". חשוב לי לעזור לאחרות בזמן שהן עוברות את מה שעברתי, ובעיקר גם להעלות מודעות בקרב מי שלא חלתה. לי מעולם לא הייתה מודעות לחשיבות הגילוי המוקדם של סרטן שד. לא היה לי רקע משפחתי, הייתי צעירה יחסית- פחות מחמישים, ועברתי הרבה לידות והנקות. ידעתי בתוך תוכי שכדאי שאבדק, אבל תמיד היו לי דברים יותר חשובים לעשות. היום, הגילוי מוקדם הוא נר לרגליי והוא פשוט מציל חיים.
בשמונה השנים שחלפו בבריאות איתנה קרו מספר דברים מרגשים, בראש ובראשונה, זכיתי לתוספת מבורכת למשפחתי, כלה מקסימה ושתי נכדות מתוקות. בנוסף זכיתי, ועודני זוכה, ללוות נשים שנמצאות באותו המצב שאני הייתי, ממקום של הזדהות והבנה שהתמיכה והליווי הם כה משמעותיים. אך בעיקר, לכל מקום שאני הולכת, בין אם לספר את סיפורי האישי ובין אם במפגש מקרי, אני דואגת לוודא שכל אישה תדע שגילוי מוקדם מציל חיים, כי כך ניצלו חיי.
