בימין נשמעים בעת האחרונה עוד ועוד קולות הקוראים לבנימין נתניהו לפרוש מתפקיד ראש הממשלה. עם זה, חלק ניכר ממחנה הימין, אולי רובו, מעדיף להמשיך ולראות את נתניהו מכהן. כאיש ימין תומך נתניהו שחושב שנתניהו מתאים יותר מבני גנץ לכהן בתפקיד, אני מבקש להזכיר שהעתיד הפוליטי הנכון והרצוי למדינת ישראל, לימין ולנתניהו טמון בהסכם הרוטציה בין נתניהו וגנץ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ממסכת יומא עד הקופסה והכמוסה – גלגולה של קפסולה
– בדרך להגבלת ההפגנות: דיון סוער בכנסת
– אחרי עשרים שנה: נפגעי האינתיפאדה השנייה מקווים לפיצויים
מדוע? ראשית, כי הסכמים צריך לכבד. איש אינו רוצה לחיות במדינה שאין בה כבוד להסכמים ואין בה עונש למפרי ההסכמים. שנית, כי אם ראש הממשלה אינו נתניהו, עדיף שנתניהו יכהן לצידו ויתרום מניסיונו העשיר ומיכולותיו הפנומנליות. והחשוב ביותר: כדי להגן על הדמוקרטיה הישראלית.
דמוקרטיה נבחנת בראש ובראשונה ביכולת של השלטון להעביר את המפתחות לצד שניצח בבחירות. פעם שמעתי מאדם חכם תשובה יפה לשאלה מתי הוכח שמדינת ישראל היא אכן דמוקרטיה. התשובות שהוצעו נעו בין 1948 ל־1977, שנת המהפך. התשובה שהוא הציע הייתה 1992. מדוע? כי ב־1977 הוכח אמנם שהשמאל מוכן להעביר את השלטון לימין. אך ב־1992 הוכח שפעולת העברת השלטון יכולה להתבצע גם מימין לשמאל.
אלא שדמוקרטיה אינה משהו שצריך להוכיח באופן חד־פעמי. ביום שצד מסוים יסרב להעביר את השלטון לצד השני, ברור שישראל תחדל מלהיות דמוקרטיה. במובנים מסוימים, אופיה הדמוקרטי של ישראל נחלש בהחלטה (דמוקרטית, ברוב מכובד של חברי כנסת, ומכאן ההסתייגות) לפזר את הכנסת במקום להעביר את המנדט להרכבת הממשלה מנתניהו לגנץ אחרי הבחירות הראשונות של 2019. התיקו הפוליטי דאז אומנם לא היה מאפשר לגנץ להרכיב ממשלה, כנראה, אך בהחלט היה ראוי לתת לו את ההזדמנות לנסות לממש את רצון הבוחרים בהחלפת השלטון.
על הטעות של נתניהו ביציאה לבחירות נוספות אפשר לסלוח, שכן לא כל האחריות הייתה עליו. במערכת הבחירות השנייה של 2019 היו אשמים שניים: אביגדור ליברמן, שהפר את ההבטחה לבוחריו לתמוך בהקמת ממשלה בראשות נתניהו, ונתניהו עצמו, שאם היה מגלה קצת סבלנות ואורך רוח עד לכישלונו של גנץ להקים ממשלה, היה כנראה מצליח להקים ממשלה בראשותו כבר בכנסת ה־21 (שהייתה ודאי טובה לנתניהו יותר מהכנסת הנוכחית).
אלא שכעת אסור לנתניהו לחזור על הטעות ולא לכבד את הסכם הרוטציה עם גנץ. תירוצים יש למכביר: החל בכך שגנץ תקע את החלת הריבונות בניגוד לסיכומים המוקדמים, עבור בעובדה שלגנץ כבר אין לגיטימציה ציבורית לכהן כראש ממשלה מעמדה של מפלגה שמקבלת מספר חד־ספרתי של מנדטים בסקרים, וכלה בהאשמת מערכת אכיפת החוק (ובצדק, לטעמי) ברדיפה אישית נגד נתניהו.
אבל תירוצים לא יועילו. ברגע שנתניהו החליט לחתום על הסכם הרוטציה, הוא מחויב לעמוד בו ולהוכיח לציבור בישראל שהוא מכבד את הדמוקרטיה הישראלית במלוא מובן המילה, ולשם כך הוא יהיה מוכן לרדת מכס ראשות הממשלה (גם אם באופן זמני). זה נכון לישראל, נכון לדמוקרטיה, בטווח הארוך נכון לימין, וכנראה גם נכון לבנימין נתניהו עצמו.
