התקופה העוצמתית ביותר בלוח השנה היהודי היא זו שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים: 40 יום של עלייה הדרגתית, לפחות למי שפועל לשם כך, בהתכוונות, בחשבון נפש, בבחינת המידות והמעשים, בתפילה ובניגונים – ששיאם בתפילת נעילה של יום הכיפורים. השנה אמנם היו הימים האלה קשים יותר למימוש, בגלל המגיפה, ועדיין מי שזה היה מספיק חשוב לו יכול היה לזכות בהזדמנויות הנכונות; אפילו למצוא התעלות גדולה במיוחד דווקא בתפילות משפחתיות, או כאלה של חבורות קטנות.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
ממסכת יומא עד הקופסה והכמוסה – גלגולה של קפסולה
"גם מחלימי קורונה יכולים להיות פצצה מהלכת"
מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת עולם בזעיר אנפין
היום, י"א בתשרי, אנחנו ביום שאחרי השיא. כמו ביום שאחרי החתונה, אחרי הבר-מצווה של הבן, אחרי קבלת האישור לדוקטורט. מאמץ גדול הגיע לשיאו, ומה יהיה ביום שאחרי? היום שאמור לשקף את שיגרת היומיום, זו שאין בה טקסים גדולים, ועדיין היא זו שמרכיבה את מרבית ימינו ומעצבת את דמותם הרבה יותר מאותם טקסים.
השאיפה הטבעית היא לשמור על אותה התעלות של ימי השיא. אתמול, בעיצומו של היום הגדול, כמה הבטחות הבטחתי לעצמי לגבי אופי תפילתי בשנה הקרובה, הבטחות שנשברו מייד בתפילת שחרית של הבוקר, ואולי אפילו קודם, בתפילת ערבית, שהגיעה מייד אחרי נעילה. הרי כבר התפילה הזו לוקה באותו חפזון רגיל של תפילות כל השנה, שאין בהן אפילו שמינית מעוצמת הכוונה וההשתהות של 'אבינו מלכנו', וקריאת 'ה' הוא האלוהים', ברגעים שקדמו לה.
ישעיהו ליבוביץ', בלשונו החדה, הצביע על כך בשעתו ואמר: מייד בסיום היום הקדוש, שבו התכפרו כל עוונותינו, אנחנו מתחילים תפילת ערבית של מוצאי הצום במלים: והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית… והרי אילו עוונות הספקנו לצבור מתום תפילת נעילה ועד תחילת תפילת ערבית? ליבוביץ' רצה לחזק בכך את שיטתו, שללשון התפילה אין משמעות והיא אינה מבקשת להתכוון לנסיבות המיוחדות של הזמן בו היא נאמרת, ובאותה מידה שחז"ל ציוו עלינו נוסח מסוים של תפילה, יכלו לקבוע לנו לומר גם את ספר הטלפונים… אני, שלא מקבל את גישתו הצינית של ליבוביץ', מסתפק בהנחה שלשונה של תפילת ערבית מרמזת על הידיעה הברורה שעוד נצבור עוונות גם במהלך השנה החדשה, למרות שכוונתנו ביום הכיפורים עצמו הייתה כנה לחלוטין. יתר על כן: במידה מסוימת, היעד של העלאת השנה כולה למדרגת יום הכיפורים הוא אפילו קצת מסוכן. כי אם נניח שנצליח בכך, איזו משמעות תהיה ליום הכיפורים הבא? איזו התעלות נחוש בתוכו?
בעשורים האחרונים, ככל שהתרבות המערבית הלכה והפכה 'מפוכחת' יותר, ולמעשה צינית יותר, הגענו לקיצוניות השנייה. מרוב פיכחון והכרה שלא נוכל להימנע מחטא, והיום שאחרי יום הכיפורים בהכרח לא ייראה בעוצמתו כמו היום הקדוש עצמו, יש אצל רבים וטובים נטייה שלא להאמין יותר בטקסים בכלל, במלים הגדולות שנאמרות בהם, ובכלל זה גם ברגעים הגדולים של יום הכיפורים.
אין טעות גדולה מזו. השתקעות ושקיעה בביצת הריאליה המפוכחת מסוכנת לא פחות מיומרה לחיות לנצח בגבהי יום כיפור. היא גוזרת על האדם חיים שאין בהם שאיפות, שאין בהם רצון להתקדמות, שכל הימים מתנהלים בה באותה רמה עלובה של נמיכות. הדרך הנכונה היא לשלב בין השניים: מלכתחילה לשאוף למקסימום, ורק בדיעבד להרשות לעצמנו לא ליפול לרגשי אשמה על שלא השגנו את היעד.
זה נכון לא רק לגבי הסוגייה של התעלות רוחנית, אלא גם לגבי הרבה סוגיות אחרות: כך, למשל, יש עיתונאים רבים שמעלים את הטענה העקרונית ש'אי אפשר להגיע לאובייקטיביות מוחלטת' כדי להעניק פטור לעצמם מכל יומרה וחיפוש של אובייקטיביות. הדרך הנכונה היא כמובן להמשיך ולשאוף למקסימום אובייקטיביות, גם אם בדיעבד לא נצליח להשיג מקסימום של 100%. אולי הדוגמא הטובה ביותר היא היחס שבין השבת לימות החול: אוי לו למי שבשבוע שלו יש רק ימי חול ואין כלל שבת; רע מאוד גם אם משהו מן השבת לא חודר ומעצים גם את ימות החול; אבל מי שמנסה לעשות את כל ימיו לשבת אחת גדולה, גם הוא לא באמת חי את מלוא החיים.
דוגמא קטנה יותר היא הטור הזה עצמו. במוצאי יום כיפור עז הפיתוי להקדיש אותו לשאלות רוחניות ונפשיות כמו היכולת להתעלות ביום שאחרי יום כיפור, במקום לשאלות הארציות הרווחות יותר של הקורונה והפוליטיקה. אבל הכותב עצמו יודע שהוא יחזור מהר מאוד לשאלות הארציות ההן, ועם זאת – בתקווה שמשהו מאווירת יום כיפור ידבק גם באופי העיסוק באותן שאלות שבהן עסקנו לפניו.
