הדיון הציבורי על סגירת בתי הכנסת ביום הכיפורים בעקבות התפרצות הקורונה הציף תופעה שכדאי להרהר בה. היא התבטאה בין השאר בפוסט קצר שפרסמה שבוע שעבר שרת התחבורה, מירי רגב, בעיצומו של העיסוק התקשורתי והפוליטי בסוגיות קיום ההפגנות וסגירת בתי הכנסת שנכרכו זו בזו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– העימות הגיע: טראמפ יתקוף, ביידן ינסה להוכיח כשירות
– שופר יקרא בהר הבית: המאבק על ההר מתעורר
– אחרי 20 שנה: נפגעי האינתיפאדה השנייה מקווים לפיצויים
"המתח בין היהודים לישראלים מתחדד בוויכוח שבין ההפגנות והתפילות, והוא תוצר של הצביעות וחוסר הענייניות מצד השמאל", כתבה רגב. שווה להתעכב לרגע על המשפט הזה. נראה שתחילה מאמצת רגב את החלוקה של החברה הישראלית ל"יהודים" ו"ישראלים", שכבר נעשה בה לא מעט שימוש בעבר. לאחר מכן היא קובעת שהדיון הציבורי בסגירת בתי הכנסת ובהפסקת ההפגנות בזמן הסגר הוא "ויכוח בין ההפגנות והתפילות". מההקשר אפשר להבין שתומכי התפילות הם "היהודים" לשיטת רגב, בעוד תומכי ההפגנות הם "הישראלים".
עד כאן זהו ניתוח פוליטי־סוציולוגי שאפשר לקבלו ואפשר לחלוק עליו. אולם אז מתברר שכל העניין הוא "תוצר של הצביעות וחוסר הענייניות מצד השמאל". כלומר, אין פה ויכוח אידיאולוגי ענייני בין התומכים בעמדה לגיטימית אחת ובין התומכים בעמדה לגיטימית אחרת; כל הדיון מתנהל בין מי שבעיניה הוא ימין, שמתנהל ביושר ובענייניות, ובין השמאל שנוהג בצביעות ובחוסר ענייניות.
האמת היא שכדי לתמוך בסגירת בתי הכנסת ביום הכיפורים לא צריך להיות בצד של ההפגנות, ובטח לא צריך להיות יותר ישראלי מיהודי. ערך שמירת הנפש אינו יהודי פחות מערך פתיחת בתי הכנסת ביום הכיפורים, ואולי אף ההפך הוא הנכון. נדמה שאיש לא יכול לחשוד בח"כ בצלאל סמוטריץ', לדוגמה, שהוא יותר "ישראלי" מ"יהודי". אף על פי כן הוא פרסם קריאה נרגשת לסגירת בתי הכנסת עוד לפני יום הכיפורים, מטעמים יהודיים לחלוטין. והוא רק דוגמה אחת.
נכון, יש בוויכוח הזה גם מי שבעיניהם קיום הפגנות המוניות בכל תנאי ובכל מצב הוא ערך מקודש, בעוד בתי הכנסת חייבים להישאר סגורים; אלה בעיקר אנשי שמאל. אבל מותר לנסות לשאול מה מקור העמדה הזו. הקביעה הנחרצת שכל הסיפור הוא צביעות וחוסר ענייניות שוללת לחלוטין את האפשרות שמדובר בעמדה רעיונית ממשית.
רגב היא כמובן רק משל. היא לא המציאה את סגנון השיח הזה והיא גם לא הקיצונית ביותר ביישומו. הפוליטיקה שלנו מתנהלת כבר זמן רב בגישה של "עמית או אויב", או בלשונו של יהושע בן נון: "הלנו אתה אם לצרינו". אין מקום למחלוקות ענייניות ואין אפשרות להשמיע דעות מורכבות. או שאתה בצד "שלנו", או שהעמדה שלך אינה סתם שגויה, היא בלתי לגיטימית.
דוגמה קיצונית לכך ראינו שבוע שעבר בהתנפלות על עיתונאי ימין שהעזו להביע עמדה התומכת בפרישת נתניהו תמורת גניזת האישומים נגדו בעסקה או בחנינה. ההתנפלות העזה על הכותבים מצד עיתונאי ימין וצייצני טוויטר, תוך הטלת ספק מיידי במניעים, כאילו אי אפשר להיות איש ימין וגם להרהר אחר מנהיגות נתניהו, היא עצובה. אולי בערב יום הכיפורים נשקול מחדש כיצד מתנהל השיח הציבורי שלנו, ונסכים לקיים ויכוח פוליטי מר ונוקב בענייניות ולא במחנאות.
מועצת המחשבות
השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה ביקש להציג ביום שלישי שעבר בפני שרי קבינט הקורונה חוות דעת משפטית נגדית לעמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיית הגבלת ההפגנות. את חוות הדעת כתבו ד"ר אביעד בקשי ועו"ד דוד פטר מהמחלקה המשפטית של פורום קהלת, בעקבות טענת היועמ"ש אביחי מנדלבליט שלא ייתכן שפוליטיקאים יחליטו על הגבלת הפגנות נגדם.
פרטי חוות הדעת מעניינים, והמחלוקת עם היועמ"ש מרתקת משפטית, אבל הדיון כלל לא הגיע לידיעתם של שרי קבינט הקורונה. הוא נבלם על המפתן. השר אוחנה ביקש שחוות הדעת תוצג לשרים בידי ד"ר בקשי, כדי שיוכלו לשקול אותה מול עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה. אולם מנדלבליט, ששמע על כוונת השר אוחנה, נזעק ושיגר מכתב נזעם למזכירות הממשלה: הוא הבהיר שהשתתפות משפטן חיצוני בישיבת קבינט הקורונה אינה מקובלת עליו. בשלושה עמודים צפופים שטח היועמ"ש את משנתו שלפיה אין מקום להצגת עמדה משפטית חלופית לעמדתו שלו בפני השרים, בשום מצב ובשום מקרה. ואם לא די בכך, מנדלבליט גם גייס לעניין את שר המשפטים, אבי ניסנקורן, וזה הבהיר שמפלגת כחול לבן לא תאפשר את כינוס קבינט הקורונה אם השר אוחנה יתעקש על השתתפות ד"ר בקשי.
המחלוקת המשפטית על גבולות סמכויותיה של הממשלה מול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה היא מחלוקת מרתקת, בפן המשפטי שלה וגם בפן הפוליטי. אבל כאמור, שרי קבינט הקורונה כלל לא קיבלו הזדמנות לקיים דיון רציני בשאלה הזו. בכל תחום מתחומי עיסוקה של הממשלה יכולים השרים לשמוע עמדות מנוגדות, לעתים סותרות. לא פעם מוזמנים מומחים להציג לשרי הממשלה את עמדתם במגוון נושאים, גם כאלו שנמצאים תחת תחום אחריותם של מומחים "רשמיים", פקידי מדינה בכירים. בתחום הבריאות, לדוגמה, שמטבע הדברים עומד במרכז העניינים לאחרונה, שמעו השרים שלל מומחים, הן ממשרד הבריאות והן מחוצה לו. הצגת עמדות מומחים מחוץ למערכת מתרחשת גם בתחום הכלכלה, בתחום החינוך ונושאים נוספים.
יש רק תחום אחד שהשרים לעולם לא יזכו לשמוע בו חוות דעת שנייה – התחום המשפטי. רק בתחום הזה השרים נאלצים לענות "אמן" אחרי כל קביעה של היועמ"ש או מי מהמשנים שלו. כאשר נזכרים שגם בחירת היועמ"ש והמשנים שלו הוצאה מידי הדרג הפוליטי לפני קצת יותר משני עשורים, מתחדדת התמונה העגומה. שלטון היועמ"שים, שרואה את עצמו כשומר החותם של ערכי הדמוקרטיה, חופש הביטוי וחירות המחשבה, הפך למעשה למשטרת מחשבות ומשטרת עמדות. הוא הקובע ואין בלתו. אם זה לא היה מפחיד כל כך, האירוניה שבמציאות הזו הייתה עשויה לשעשע.
רות עם אג'נדה
שתי משפטניות גדולות ויהודיות דגולות שנקראות רות הלכו לאחרונה לעולמן. לפני כשבועיים הלכה לעולמה שופטת בית המשפט העליון של ארה"ב רות ביידר־גינסבורג. כמה שבועות לפניה נפטרה פרופ' רות גביזון, שהייתה מועמדת טבעית לבית המשפט העליון שלנו אך לא זכתה למינוי.
משפטנים רבים בישראל ספדו לביידר־גינסבורג ברגש רב, על פסיקותיה החשובות ועל הרוח הליברלית שהנחילה במערכת המשפט האמריקנית. החלום על ביידר־גינסבורג ישראלית לא הוסתר. מה ששכחו הסופדים להזכיר הוא שביידר־גינסבורג לא נבחרה במקרה לשופטת בערכאה הבכירה. מי שמינה אותה לתפקיד היה הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון – פוליטיקאי שבחר אותה משיקולים פוליטיים, על סמך עמדותיה וסדר יומה הליברלים, שהיו שקופים וידועים לכול. המספידים הנרגשים של ביידר־גינסבורג בישראל, לעומת זאת, מתנגדים בכל כוחם למעורבות פוליטית בבחירת שופטים ולשקיפות בכל הנוגע לעמדותיהם. הם התנגדו לבחירתה של גביזון לעליון, בנימוק ש"יש לה אג'נדה".
בניגוד לאגדה, שופטים שנבחרים ישירות בידי הפוליטיקאים אינם מוצלחים פחות או מוכשרים פחות. ביידר־גינסבורג היא רק אחת הדוגמאות לכך, ויש עוד רבות. השופטים הללו נבחרים כאשר הציבור יודע מי הם ומה עמדותיהם, ופועלים בדרך כלל בהתאם לכך (אף שתמיד יש חריקות וחריגות). מי שרוצה שופטים כאלו גם אצלנו צריך להשתחרר מהתפיסה המעוותת שהתערבות פוליטית בבחירת שופטים היא פסולה. בניגוד למיתוס המשפטי ישראלי, לכל השופטים יש "אג'נדה", והשקיפות שלה לא פוגעת במערכת, בדיוק להפך.
