זהו, השינוי הושלם: אני לראשונה שמחה כל כך שהגיע חג סוכות. לראשונה בחיי אני גם מתחילה להיות בעד חמישה ימי לימודים, והכול בגלל הזום. מי היה מאמין שהמילה היחידה שתגרום לי לצניחת סוכר יותר מאשר סגר תהיה זום. וואו, תקשיבו, אלו היו עשרה ימים קשוחים כל כך. אני באמת מסתכלת אחורה על מהלך חיי בגאווה רבה, איזה מזל שהפסקתי להיות שכירה והפכתי לעצמאית, ועוד בתחום ההייטק – מי היה מאמין שאין תקלה טכנית שאני לא יודעת לפתור? חמודים, המצאתי את עצמי מחדש ביג טיים. אל תקראו לי יותר סטנדאפיסטית, אושיית רשת ואלופת הפיתה על הגז – אמרו מעכשיו רביטל בב', חומרה ותוכנה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ארץ זבת חלב? לא אם תשאלו את משרד החקלאות
– לא לוותר על הלב הפועם של החיים היהודיים הציבוריים
– סליחה שזפזפנו: סדרות שחייבים לשוב אליהן
הפכתי להיות מאלו שרק מסתכלים על עכבר והוא חוזר לעבוד, רק נושמים לעבר המסך והוא מפסיק לרצד. רק פותחים את הווטסאפ לכתוב בקבוצה "הקישור לא עובד!!!" וכבר המורה שולחת: הנה שולחת קישור חדש, מצטערת פשוט החשמל אצלנו ביקום קרס. הגברים אולי בוכים בלילה, אבל העצמאיות עובדות בלילה. אני לא מבינה איך אנשים מעיזים לנזוף בי שאני לא עומדת בלוחות זמנים (כן, והכוונה גם אליכם, מערכת מוצש אהובה), אין פה מקלדת אחת שלא מולאמת לטובת הילדים. הגדילה לעשות הגננת של גן יקינטון ששלחה סרטון באורך 57 דקות, מתוכן שבע דקות הגננת מספרת לילדים על חג הסוכות ועוד 50 דקות שהמצלמה נשארה פתוחה מול סלון ריק. סמכו על הילדים המשועממים שלי שאשכרה צפו בסרטון באורך מלא. לכן כל העבודה שלי נעשית בלילה.
עובדה מעניינת בקשר אליי: אני לא טיפוס של לילה. אני טיפוס של חמש בבוקר. זה היה ככה כשהייתי נערה שחוזרת בזמן שההורים שלה אמרו לה לחזור (למרות שרבתי איתם שלוש שעות לפני זה, למה רק לי אומרים מתי לחזור ולאחרות לא), וזה היה ככה כשהייתי סטודנטית והעדפתי לפתוח את הספרייה הקפואה בשש בבוקר לבדי (לדעתי יש שם גופות לא מאותרות של אנשים בחדרים פנימיים) ולא להשתתף במסיבות סיכומים אל תוך הלילה (איך לא הבנתי שזו הסיבה האמיתית לעובדה שלא מצאתי חתן. כל האקשן היה בשינונים הליליים, וכל מיני הזויים בחרמונית עם סנדלים וגרביים – כן, למדתי בבר־אילן – היו יחד איתי בספרייה). וזה ככה גם מאז שאני אמא. אני לא יכולה להתמודד עם גזים שנמשכים אל תוך הלילה, אבל אין לי שום בעיה לזנק בחמש בבוקר (שמישהו יעביר את החיים האלו כבר לשעון חורף ובואו נגמור עם זה!).
בקיצור, מפה לשם, עבודה בלילות עלולה ליצור מצבים מביכים עד מבישים מאוד. כולל שגיאות כתיב איומות שיוצאות בצורת מילים גסות ממש (ואני שוב שולחת את התנצלותי לזאת מהתיכון בזכרון־יעקב – מבטיחה לך שזה לא היה אישי), שליחת טור אורח למקום הלא נכון (אני יודעת שאתם רדיו, זה היה בטעות!) או אפילו למצוא את עצמי נוקעת חוליות צוואר ומתעוררת עם צורה של מקש על המצח כי נרדמתי על השולחן. ככה היה ביום הראשון וביום השני וגם בשלישי, ואז קרה מה שקורה לי לאחרונה כל הזמן: עברתי שינוי! שזו מילה חיובית ל"החיים שברו אותי אז הפכתי להיות משהו אחר". והנה אני, חמושה בתה ירוק ושתי עוגיות, כלומר שתי חבילות עוגיות – ופל מן לימון למי ששאל – יושבת, מכרסמת ומתקתקת את עצמי כאילו אין זום בשמונה בבוקר. כי אין ברירה, העבודה שיש חייבת להתבצע – מישהו צריך לממן את מצלמת הווידאו הרביעית למחשב שנקנתה פה השבוע.
לאן אני חותרת? שאני שמחה בחגי. אם בכל שנה אני מתבאסת מול שממת החופשים הקרבה, הפעם אני כמו התלמידים, שמחה על החופש. שמחה לא לקום לריב הקבוע מי על איזה מחשב. שמחה לא לקבל 600 הודעות ווטסאפ שמתוכן 599 שואלות מה הסיסמה (מה היא כבר יכולה להיות, או "חסמבה, חסמבה, חסמבה" או "לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות מרגע ודודלי"). אני שמחה לא להעיר את הילדים בבוקר ("ילדים קומו! שלא נאחר לזום"). אני שמחה. וואו – איזה כיף להרגיש את זה! לא חשבתי שהלב שלי זוכר את ההרגשה. אז בואו כולנו נשמח על הזכות הזו שלא חייבים לקשט את הסוכה בהמון קישוטים מתפוררים שהילדים הביאו מהגן, על זה שמלבד האושפיזין הרוחניים לא נארח אף אחד, ונאחל לכולכם שתזכרו לכבות את המצלמה בזמן – אמן!
