ערב יום הכיפורים פרסמה דוברות בתי המשפט מסמך שכותרתו ״תפילה זכה מפי נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות״.
המסמך פותח בהצגת ההקשר: הרב בן-ציון שטרנפלד, בעל שערי ציון, הוא סב-סבו של אישה של נשיאת בית המשפט העליון, והוא השפיע על החפץ חיים, בשנת תרל״ט, להקדים את החלק בתפילה זכה, העוסק במצוות שבין אדם לחברו, ולשבצו מיד לאחר החלק העוסק בפגם הברית.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הלם בביירות: נסראללה לא מבין איך ישראל עלתה עליו
"אני תמיד זוכר למה נטשתי את השמאל"
תיקו אפס: העימות הנשיאותי הנמוך בהיסטוריה
הצגת ההיסטוריה המשפחתית של המחברת בפרסום רשמי של דוברות משרד ממלכתי מגלה את הרלבנטיות המיוחסת לה באשר לתוכן הדברים. הנשיאה פונה לנמעניה בהצהרה מקדמית כי היא משתבחת בהיותה נצר לתרבות היהודית הרבנית, וכי היא רואה בנכסי התרבות הזאת נקודת מוצא לדיון ערכי. ההצהרה הזאת נושאת ערך רגשי רב ערב יום הכיפורים, בשעה שבמרבית היהודים היושבים בישראל, דתיים וחילונים, מתעוררות תחושות דומות.
תפילה זכה מפי נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, ערב יום כיפור תשפ"א pic.twitter.com/daEVsdPgY3
— דוברות הרשות השופטת (@IsraelCourts) September 27, 2020
הנשיאה השכילה אפוא ליצור חיבור רגשי חם עם מרבית הקוראים של הטקסט. גם אני, שעד להוצאת הספרים לתפילת "כל נדרי" אינני מרוכז במיוחד, נזכרתי שהשערי ציון החליף את הרב אריה ליב ילין, "בעל היפה עיניים", בתפקיד רבה של בילסק, ואילו סב-סבתי, יהושע העלפמאן יעלין, היה אחיו של היפה עיניים. מי יגלה עפר מעיניך, אורי אורבך.
בעצם פתיחת דבריה בהפנייה לתפילה זכה נושאת הנשיאה מסר מפייס, הרומז לכעסים שמבקשים להפיג אותם. מחילה לכל אדם, דומה לזאת שבקריאת שמע שעל המיטה, היא חלק מרכזי בתפילה זכה. לאחר ציטוט חלקי התפילה הנוגעים למחילה ל״מי שדיברו עלינו לשון הרע״ נפתח החלק שהנשיאה עצמה מבקשת להוסיף לתפילה, שאורכו כמאה מילים, והוא מן הסתם עיקר החיבור.
החלק הזה בתפילה מגלה כוונה טובה לאיחוי השסע האידיאולוגי, הנוגע למעמדה של הרשות השופטת, אשר מתעצם בהדרגה בשלושים השנים האחרונות. עם זאת, אופן כתיבתו מדגיש את הפער בין לשונו ה״ישראלית״ ובין הלשון ה״יהודית״ של התפילה (על פי ההבחנה המוצלחת של אדם ברוך), ותכניו קוראים לשיכוך המחלוקת, אולם לא ליישובה או להרהור מחדש בגורמיה.
״החזר למחוזותינו… את השיר הפשוט של הארץ״ מאזכרת הנשיאה את יהושע סובול, המהדהד בתורו את גוסטב מאהלר. אהבת הארץ של סובול נעוצה עמוק בישראליות ויונקת מאהבת הטבע, הדרמטיות והנוסטלגיה שברומנטיקה המאוחרת בתרבות הגרמנית. ״אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותונת, ובוערת אש בראשם ששורפת הכל״, משורר סובול בערגה רומנטית, זרה לגמרי לבעל שערי ציון.
לנוסח ברכת המשפט שבתפילת שמונה עשרה הוסיפה הנשיאה מילה, ההופכת את משמעותה המקורית. במקום ״השיבה שופטינו כבראשונה״ על יסוד האמור בישעיהו, היא מחדשת: ״השיבה מקום שופטינו כבראשונה״. הווה אומר, שופטים כבראשונה כבר יש לנו ואין שום צורך להשיבם, יש להתפלל אך לכך שישובו אל המקום, שהיה להם בראשונה. במקום המילים ״וטהר ליבנו לעבדך באמת, והנחילנו.. באהבה וברצון…״ שבברכת קדושת היום, הנרמזות גם בתפילה זכה, כותבת הנשיאה ״פתח את ליבנו לאהבה״. כלומר, לא היטהרות מחטאים נחוצה כעת, כי אם פתיחות.
מילות המפתח בתפילתה של הנשיאה הן ״תן לנו אחריות לשמר את המשך עמידתו של הבית היהודי הדמוקרטי שלנו על יחד איתן״. המילה ״יחד״ מנוקדת בהודעת הדוברת בשני קמצים, אולי משום שהדוברת חשבה שזאת הדרך להפכה לשם עצם. צירוף המילים ״יחד איתן״, שאיננו שכיח, נבחר על ידי מחברת שסברה שביטויים שגורים, וותיקים יותר, כגון, ״אחווה״, ״לב אחד״, ״אגודה אחת״, ״אנשים אחים״ וכד׳, אינם מבטאים במדויק את כוונתה.
המונח המשפטי ״יהודי ודמוקרטי״, שנוסח כאשר המחברת כבר כיהנה כשופטת, עולה בתפילה המחודשת ממדרגת פתרון חוקתי-פוליטי מורכב למדרגה של קדושה, והכמיהה המסורתית לישועה מומרת בתפילה בייחולים לשמירת הקיים.
המאמץ הכן של הנשיאה חיות לפנות אל הרובד התרבותי המשותף כדי להשכין שלום הוא אקט מנהיגותי מבורך. אל ברכתה לשופטים ולעובדי בתי המשפט העוסקים בצורכי ציבור באמונה בוודאי יש להצטרף בלב שלם. ואולי ניתן להשלים את שני אלה גם בהבעת רצון לעשיית שיפור, כפי שמבקשת תפילה זכה במקורה, בנוסף לשאיפה ״להנמיך להבות ולא ללבותן״ לצורך ״שימור המשך העמידה״, כלשונה של הנשיאה.
