לא הכל הבל הבלים: איך להיות מאושר לפי קהלת?

ספר קהלת, הנקרא בבית הכנסת בחג הסוכות בקהילות רבות, נתפס בדרך כלל כחיבור קשה ואפילו מדכא. הספר מתעד את מחקרו הנרחב של קהלת בשאלת משמעות החיים, במסגרתו הוא מבטל את ערכם של מעשי האדם עלי אדמות, את ערכה של היצירתיות ואת האפשרות לתקן את העולם. אולם באופן פרדוקסלי, ובניגוד לדימוי המקובל, ספר זה הוא היחיד במקרא המעלה על נס את השמחה, וקובע חמש פעמים שהיא הערך המרכזי, אולי היחידי, בחיי האדם: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין־טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם־לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ" (קהלת ח טו).

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
ממונולוג לדיאלוג: התבוננות מעמיקה במגילת קהלת
לא לוותר על הלב הפועם של החיים היהודיים הציבוריים
תיקו אפס: העימות הנשיאותי הנמוך בהיסטוריה

האם קהלת סבור שהשמחה היא הפתרון לשאלת משמעות החיים? קשה לומר זאת, שהרי במקום אחר בספר קהלת קובע שהשמחה היא הבל: "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל. לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה" (ב א-ב).

סתירה זו היא אחת הבולטות בספר קהלת, הידוע בסגנונו הדיאלקטי ומרובה הסתירות. היא אף מצוטטת בתלמוד הבבלי כאחד הנימוקים בדיון על גניזתו של הספר: "בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים לִגְנוֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה… כְּתִיב ״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״, וּכְתִיב ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה!".

חז"ל הציעו לפתור את הסתירה באמצעות ההבחנה בין שני סוגים של שמחה: שמחה גשמית, נטולת ערך דתי, ולעומתה שמחה של מצווה, המונעת ממשמעות רוחנית. אולם הבחנה זו אינה עולה מפשוטו של מקרא. אין הבדל של ממש בין שמחתו של קהלת ברכושו בפרק ב', שאותה הוא מגדיר כהבל, לבין המלצתו לאדם לשמוח בעמלו במקומות אחרים בספר. בכל המקרים נובעת השמחה מעונג גשמי.

מה אפוא פשר הסתירה בין שתי התפיסות? כיצד ניתן להסביר את הפער בין הפסוקים השוללים את השמחה ומתייחסים אליה כחסרת תוחלת לבין המלצתו החוזרת של קהלת לאדם לשמוח בעמלו?

"אין יתרון תחת השמש"

נקודת המוצא הראשונית של קהלת היא שמשמעות החיים נעוצה בחידוש שמחדש האדם, במה שנותר אחריו בעולם ולא נעלם עם מותו. במקומות אחרים בספר מגדיר זאת קהלת כ"יתרון", כלומר דבר-מה שהאדם מותיר אחריו בעולם לאחר לכתו, רווח מעמלו האינסופי. אלא שאת מסקנתו המאכזבת הוא מציג עוד לפני פירוט המחקר עצמו: "רָאִיתִי אֶת־כָּל־הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. האדם אינו יכול לשנות את המציאות, ומעשיו לאורך חייו אינם מעלים ואינם מורידים.

בהמשך מתאר קהלת את המחקר שערך, שבמהלכו בחן שני מוקדים עיקריים הנחשבים בקרב בני האדם למקור לאושר ומשמעות: חוכמה ושמחה. השמחה שקהלת מבקש לבחון היא שמחה בהישגים החומריים, תענוג, pleasure. כדי להגיע לשמחה זו הוא צובר עושר רב ואינו מונע עצמו משום תענוג הקיים בעולם: "וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא־מָנַעְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָּל־שִׂמְחָה כִּי־לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל־עֲמָלִי וְזֶה־הָיָה חֶלְקִי מִכָּל־עֲמָלִי" (קהלת ב י).

אם מחקרו של קהלת היה מסתיים בנקודה זו, היינו מסיקים שאכן השמחה בעמל, בעושר, באותם "תַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם" (ב ח), היא התשובה לשאלת משמעות החיים. ואולם מיד לאחר מכן אומר קהלת: "וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (ב יא). שמחה זו, מתברר, היא הבל, מכיוון שאין בה "יתרון". קהלת מחפש, כזכור, את אותו דבר-מה שישתנה בעולם באמצעות מאמציו. הוא מתאכזב לגלות שהעושר אינו מספק את ה"יתרון" המבוקש

האדם יכול לעמול כל חייו ולצבור נכסים באמצעות חכמה וכשרון, אולם בשעת המוות הוא מאבד את השליטה בתוצאות עמלו. גם האדם החכם ביותר, הבקי ביותר בחוקיות השלטת בעולם, אינו יכול למנוע את מותו או לצפות מה יקרה אחריו. אם כן, השמחה אינה התשובה לשאלת "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (א ג). גם החכמה, שאת עניינה לא בחנו במסגרת זו, אינה מספקת יתרון משמעותי לאדם, ואינה ממלאת את החיסרון הקיים בעולם.

חלקו של האדם בעמלו

נפנה כעת לפסקה העוסקת בהרחבה בשבחה של השמחה. יחידה זו מצויה לקראת סופו של הספר, בסיכומו של המסע המחקרי כולו. קהלת, החכם מכל אדם, משקיע את כל זמנו מרצו וכשרונו האינטלקטואלי במחקרו, אולם מסקנתו עגומה – השליטה המלאה נמצאת בידי אלוהים, והאדם אינו מסוגל להבין את המתרחש בעולם.

בסיכומו של תיאור עגום זה הוא מציג את 'מסקנות הדו"ח', ההמלצות המעשיות העולות מהמחקר: "‏לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ… רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". בפסוקים אלו ממליץ קהלת לאדם לחיות את הרגע, לשמוח בהישגים החומריים – בדיוק אותה שמחה שבה הוא אינו מוצא "יתרון" בדבריו הקודמים – משמשת כאן כדרך חיים. כיצד ניתן להבין סתירה זו?

בניגוד להצעתם של חז"ל, ההבדל אינו בתוכנה של השמחה: בשני המקרים מדובר בשמחה בהישגיו של האדם, בעמלו החומרי. ההבדל נעוץ בשאלה מה מבקשים להשיג באמצעות השמחה, מהו הצורך האנושי שהיא באה למלא. במחקרו הפותח של קהלת הוא ביקש לענות באמצעות השמחה על השאלה "‏מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", ונכשל בכך. כאן השמחה מוצגת כ"חלק": "כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים". בניגוד ל"יתרון", ה"חלק" אינו חידוש המתווסף על הקיים בעולם, אלא דבר מה שכבר מצוי בו. החידוש בו אינו בעצם קיומו, אלא בהיותו שייך לאדם ספציפי – חלקו של האדם בעולם.

למעשה, קהלת משנה את הפרספקטיבה. האדם אינו מסוגל לשלוט במהלך חייו ואף אינו מסוגל להשיג "יתרון" – גם האדם החכם או העשיר ביותר לא יוכל לחדש חידוש שטרם היה כמותו. אך הוא כן מסוגל להשיג ולהחזיק ב"חלק", בדברים המתרחשים כעת – המשפחה, הפרנסה, השמחה בעמל. לכן קהלת ממליץ לאדם ליהנות מעמלו ולא להמתין למטרה מדומיינת או להישג שישנה את העולם.

בתקופה שבה אנו מרגישים שאבד לנו ה"יתרון", שבסופו של דבר לא נוכל לשלוט במציאות, שאנו לא מבינים את החוקיות בעולם, המעוות לא יוכל לתקון והחיסרון לא יוכל להימנות, אולי נוכל למצוא נחמה בדבריו של קהלת. גם אם אין בידינו להשיג יתרון, נוכל לאחוז בחלק. נוכל לראות בדברים המתרחשים כעת את ברכת האל, את השמחה שבחיי היומיום. ברכת האל אינה תלויה בהישג רחוק או בשינוי משמעותי בעולם, אלא ביכולתו של האדם להרפות וליהנות מהישגיו כאן ועכשיו.