יום שלישי, מרץ 4, 2025 | ד׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

שלמה פיוטרקובסקי

כתב ופרשן משפטי

בדרך לגל שלישי? כל מגזר דואג רק לאינטרסים שלו

במדינה המשוסעת והמפולגת שלנו שבה הפוליטיקאים הם לא מנהיגים של ציבור בוחריהם אלא לוביסטים של הסקטור שאותו הם מייצגים, אין סיכוי לשום מודל שכולל פעולה דיפרנציאלית להצליח

בניגוד למה שנדמה לכמה מחברי, אני לא אוהב את הקטע של נבואות זעם. אני לא מפיק מהן שום הנאה. להיפך, אני הכי אוהב להיות מבשר בשורות טובות. שבע השבתות הכי חביבות עלי בשנה הן ה"שבע דנחמתא". לכן, את השורות הבאות אני כותב בכאב גדול, אבל יותר משיש בי רצון להגיד את הדברים – אין בי כוח לשתוק. הכאב והזעם כבר עולים על גדותיהם.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
המלצת החוקרים: להחזיר בהקדם את ילדי הגנים עד כיתה ד'
הלם בביירות: נסראללה לא מבין איך ישראל עלתה עליו
סליחה שזפזפנו: סדרות שחייבים לשוב אליהן

נתחיל מהסוף: אני לא יודע אם הסגר השני, זה שאנחנו בראשיתו, ישיג את מטרתו. אני ממש מקווה שכן, כי מדובר קודם כל בחיי אדם. אבל לצערי, אני חושש מאוד שגם אם זה יעבוד זה ילך לאט וקשה. אבל חמור מכך: גם בהנחה שהסגר השני הזה איכשהו יצליח לספק את הסחורה, שום הישג שיושג בו לא יהיה בר קיימא. ישראל תיכשל שוב בהתמודדות עם הקורונה, והכישלון הבא יהיה כואב שבעתיים, ואולי גם קטלני הרבה יותר.

למה אני כל כך פסימי? בגלל הפלגנות, הסקטוריאליות, ובעיקר חוסר לקיחת האחריות של יותר מדי חלקים בציבור הישראלי, שאותה אנחנו רואים כבר היום, ממש מול עינינו.

לפני כחודשיים מונה פרופ' רוני גמזו לממונה הקורונה של ישראל. התקוות היו רבות, גם של עבדכם. ממרחק החודשיים כבר ברור: הרעיונות שלו יפים, אבל הם לעולם לא יעבדו במדינת ישראל.

צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90

גולת הכותרת של רעיונות פרופ' גמזו הוא "מודל הרמזור". כלומר, טיפול במוקדי תחלואה באופן ספציפי, במקום להוריד נבוט על הראש של מדינה שלמה (כפי שקורה ממש עכשיו). "טיפול" נשמע נחמד, אבל האמת היא שכאשר "מטפלים" בעיר שלך זה לא כל כך נחמד. התוצאה היא מלחמות בלתי פוסקות של ערים, שבוודאות היו מוקד תחלואה, נגד הכוונה לטפל בהן. בתחילה, עוכב אישור המודל בכמעט שבועיים, יקרים מאוד, ואחרי שהוא כבר אושר, הוא סורס על ידי שרי הממשלה שנכנעו ללחצים סקטוריאליים ידועים והפכו את המודל לבדיחה לא מצחיקה (זוכרים את "הסגר הלילי"?)

מודל כזה יכול לעבוד רק כאשר יש תחושה של שותפות גורל, של נכונות לשלם מחיר למען טובת הכלל. במדינה המשוסעת והמפולגת שלנו שבה הפוליטיקאים הם לא מנהיגים של ציבור בוחריהם אלא לוביסטים של הסקטור שאותו הם מייצגים, אין סיכוי לשום מודל שכולל פעולה דיפרנציאלית להצליח. אם הייתה במדינה תחושת שותפות גורל ואחריות משותפת של קבוצת רוב גדולה ומשמעותית, אז העובדה שהיו מיעוטים קטנים בשוליים שפחות היו מתחברים לא הייתה כל כך נוראית. הבעיה היא שישראל הפכה למדינת כל מיעוטיה. בלי להיכנס כרגע לשאלת הביצה והתרנגולת, הישראלים הפנימו טוב מדי את הרעיון של "נאום השבטים" של ריבלין, ברמת הדיאגנוזה, אבל המסקנה של השבטים השונים היא לא חלום "הטוב המשותף" של הנשיא אלא לדאוג כל אחד לעצמו, ושהמדינה תעלה באש מצידם. החרדים יערכו טיש המוני במאה שערים, מפגיני השמאל יערכו "טיש" משלהם בבלפור, וכל קבוצה וסקטור יחליטו מתי הם שמים פס על ההנחיות כי הם יודעים יותר טוב מכולם מה "חשוב" ומה לא.

פרויקטור הקורונה פרופ' רוני גמזו. צילום: גדעון מרקוביץ

זה כמובן לא נוגע רק לרמזור. גם בסגר הכללי שבו אנחנו נמצאים עכשיו כל קבוצה וסקטור עסוקים בעיקר בלדאוג שהאחרים יהיו בסגר אבל ציפור נפשם לא תיפגע. שהסגר יסגור היטב את הזולת ואנחנו נוכל להציל כמה שיותר ממה שחשוב דווקא לנו. במקום שכל קבוצה וסקטור יתחרו על השאלה איך הם תורמים במידה הרבה ביותר למיגור המגיפה, כולם מנסים "לגנוב סוסים", והמדינה? שתלך לעזאזל.

אם אנחנו רוצים להמשיך לצעוד בעיניים פקוחות אל התהום, הרי היא מונחת כאן לרגלינו. צעד אחד קטן ואנחנו כבר צוללים לתוכה. אם חפצי חיים אנחנו, חייבת לקום כאן זעקה מכל שכבות הציבור: כך אי אפשר יותר, כולם חייבים לקחת אחריות מלמעלה ועד למטה. אין דרך אחרת.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.