השבוע אישר המנהל האזרחי את הנגשת מערת המכפלה באופן סופי. מכרז קבלנים ייצא לדרך כבר בימים הקרובים במטרה להנגיש את המקום לכולם עד סוף השנה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בדרך לגל שלישי? כל מגזר דואג רק לאינטרסים שלו
– 350 דולר לסט: איך השפיע משבר הקורונה על מחירי ארבעת המינים בעולם
– צפו: מי ניצח ומי הפסיד בעימות הנשיאותי בארה"ב?
לכאורה ידיעה שאולי תופיע בעמוד האחרון של העיתון. במדינה בה כל מסעדה מונגשת, בוודאי ראוי שהמקום השני בקדושתו לעם היהודי, עם מספר מבקרים העומד על כ-2 מיליון איש בשנה, יונגש . אחרי שעבר החוק שמחייב הנגשת מבני ציבור גם ביו"ש, אין ספק שמערת המכפלה היא חלק מהתהליך.
אולם מתברר שלא. במדינת ישראל ישנם שני סוגי אזרחים, אזרחים רגילים ואזרחים סוג ב'. תושבי יו"ש, או במקרה של מערת המכפלה מי שבא לבקר ביו"ש ומוגבל בהליכה, נכנסים בקטגוריה שנייה.
במשך עשרים שנה נאבקים להנגיש את המערה. לכאורה הדבר היה אמור להיות פשוט. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, שקבע נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק והינו חלק מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מחייב הנגשת מבני ציבור. החוק, בפשטות, מסביר שלאדם עם מוגבלות ישנה הזכות להיות חלק מהחברה ולא להיות מופלה בשום פרמטר – לא בקבלה לעבודה, לא בכניסה למקומות ולא בכל תחום אחר. אחד הפרמטרים המשמעותיים שפוגע באנשים עם מוגבלויות הינו מבני ציבור שאינם נגישים.
במקרה זה הדבר חמור שבעתיים, שכן אין תחליף למערת המכפלה ואין מקום חלופי עבור אדם שחפץ להתפלל במקום. חופש הפולחן, שהינו אחד מערכי היסוד החשובים ביותר לאדם דתי, נפגע אף הוא בצורה משמעותית.
אולם זה לא הזיז לאיש. אין כל ספק שלו תיאטרון הבימה לא היה נגיש הייתה קמה קול זעקה. ארגונים חברתיים שונים, כמו האגודה לזכויות האזרח, היו מתערבים וכך גם כלי תקשורת שונים היו מתגייסים למאבק. אבל כמו שאמרנו – בישראל יש זכויות אדם אבל לא לכולם.
חבר הכנסת לשעבר אילן גילאון שבעצמו משתמש בכיסא גלגלים, סירב בכל תוקף לפעול בנושא ונעדר באופן מכוון משלושה דיונים בכנסת בנושא. כך גם חברת הכנסת קארין אלהרר מיש עתיד, אף היא מתניידת בכיסא גלגלים, לא הופיעה באותם דיונים בכנסת.
האגודה לזכויות האזרח ששולחת נציגים לכל דיון חברתי בכנסת, בחרה אף היא להיעדר מהדיונים בנושא. הקרן החדשה, שחרטה על דגלה את המאבק למען זכויות האדם, מימנה מספר ארגונים שפעלו – פומבית ומשפטית – נגד ההנגשה ובהם "עמק שווה" וארגון "מחזקים". במחזקים טענו שמדובר בכלל במבנה שאונסק"ו קבע ששייך לרשות הפלסטינית, בעוד עמק שווה נזכרו שכלל אין חובה להנגיש מקומות לשימור וככזה דרשו שלא יונגש. מה עם זכויות אדם? כנראה שפחות רלוונטי.
ואכן הוועדה לתכנון ובנייה של המנהל האזרחי, בהחלטתה לאשר את ההנגשה, מתחה ביקורת על טענה זו ותהתה: אם על פי חוק ניתן שלא להנגיש, למה לא לעשות זאת לטובת הכלל?
המדהים בסיפור הזה הוא לא רק הצביעות ועצם המאבק בזכויות אדם של יהודים רק כי הם גרים מעבר לקו הירוק, אלא גם הפגיעה החמורה בערבים. במערה מבקרים קרוב לשני מיליון איש בשנה, מתוכם כמיליון מוסלמים מהארץ והעולם שביקשו, באופן פומבי, הנגשה על מנת לסייע למתקשים מביניהם. פתרון ההנגשה יעזור לתושבי חברון הערבים בדיוק כמו לתושבי חברון היהודים, אבל השנאה למתנחלים מעבירה חלק מהאנשים על דעתם. אותם אנשים יעדיפו שלא תהיה הנגשה לתושביה הפלסטינים של חברון, כל עוד גם ליהודים לא תהיה.
הדבר הזה מעציב מאוד ומלמד שעלינו, הציבור הדתי והמסורתי, להבין למרות כל עשרות ארגוני "זכויות האדם" – המשננים שוב ושוב שהם א-פוליטיים ושזכויות אדם הן זכויות אדם – אין אחד מהם שיסייע לאדם דתי או ימני שזקוק לעזרה. חובה עלינו לדאוג ולהקים ארגוני זכויות אדם שידאגו לאלה שהארגונים הקיימים מזניחים: תושבי יו"ש, תושבי דרום תל אביב, אנשים שסובלים מבעיות פרוטקשן, חקלאים במצוקה ועוד.
רבים תוהים האם יש צורך בנציגי המגזר הדתי במפלגות ייעודיות או לא. ח"כ אלעזר שטרן, שהינו מראשי המחנה הדתי ביש עתיד, הינו היחיד שהיה חבר בוועדת חוץ וביטחון וסירב לתמוך בהנגשת מערת המכפלה. שטרן, כמובן, לא השתתף באף דיון בכנסת בעניין.
במאבק על המערה והנגשתה ובכל הדיונים השונים בוועדות במנהל האזרחי, לא היה אחד שחשב לעצור ולהגיד: מערת המכפלה שלנו. היא ערש אבותינו ואפילו מוכח כך בספר הספרים – אברהם אבינו קנה אותה בכסף מלא.
היום, לצערנו, נראה שהשיח היחיד בארץ איתו אפשר לנצח זה שיח זכויות אדם. דווקא בגלל זה חובה עלינו להעצים שיח זה ולקרוא בקול גדול כן, אנחנו בעד זכויות אדם, אבל זכויות אדם באמת.
