בשנת 1981 נערכה בישראל לראשונה תחרות ה"קדם אירוויזיון". ישראל זכתה באירוויזיון ב-1978 וב-1979 (ב-1980 התקיימה התחרות ביום הזיכרון וישראל נעדרה) כך שהלחץ על מארגני ומשתתפי הקדם היה גדול. לתחרות התקבלו רק השירים האיכותיים ביותר של המבצעים המוכשרים ביותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא הכל הבל הבלים: איך להיות מאושר לפי קהלת?
– הנגשת מערת המכפלה: צביעותם של ארגוני זכויות האדם נחשפת
– 350 דולר לסט: איך השפיע משבר הקורונה על מחירי ארבעת המינים בעולם
יגאל בשן, שכבר היה אחד הזמרים הפופולריים בארץ ואף הצליח חלקית באנגליה, רצה מאוד להגיע לאירוויזיון. הוא פנה ליורם טהרלב וביקש ממנו מילים לשיר עבור התחרות. לטהרלב לא היה שיר חדש עבורו כך שהחליט לקחת מילים של שיר ישן שכתב לזמר רן אלירן ב-1977 ולרענן אותן קצת.
השיר של רן אלירן נקרא "תן לי את היום הזה", עם לחן בסגנון מוזיקת קאנטרי שהיה פחות מוכר בציבור הישראלי ולכן לא הצליח בכלל, כשרק הכותב יורם טהרלב זכר את קיומו. בשביל לחדש את השיר כתב טהרלב בתים חדשים ושינה שתי מילים בפזמון. יגאל הודה לו ורץ להלחין את השיר יחד עם שותפו גידי קורן.
"מה שהיה תשכח מזה
מה שיהיה לא משנה
מה שאבקש בעולם כזה –
תן לי את היום הזה!"
(מילים: יורם טהרלב, לחן: יגאל בשן וגידי קורן)
למרות שיגאל בשן נתן הופעה בלתי נשכחת, השיר הגיע למקום החמישי ונשאר בארץ. וטוב שכך, כי על פי תקנון האירוויזיון אסור לשלוח שיר עם טסקט שפורסם שנים לפני התחרות. אם הפקת האירוויזיון הייתה מגלה שהשיר הישראלי לא חוקי זו הייתה פדיחה רצינית.
בסוכות אנחנו קוראים כל שנה את מגילת קהלת, מגילת חכמה של המלך שלמה שמתעסקת בשאלות פילוסופיות שהעסיקו את גדולי ההוגים לאורך כל הדורות.
בפרק הראשון של המגילה עולה שאלה קשה מאוד. לכאורה העולם מלא בתנועה – נחלים זורמים, השמש זורחת, דור הולך ודור בא. אבל אם מעמיקים במה שקורה באמת מגלים ששום דבר לא משתנה – הנחלים זורמים לים שלא מתמלא אף פעם, השמש שוקעת וזורחת שוב ושוב באותו מסלול והארץ לעולם עומדת. קהלת קובע שבעצם הכול הבל: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א' ט').
יורם טהרלב קרא את הפסוק הזה והזדהה מאוד עם חוסר החשיבות שקהלת מייחס למה שהיה ולמה שיהיה, אבל עם זווית ראייה אחרת. טהרלב שאב השראה ממשפט שמיוחס לאבן עזרא: "העבר – אין, העתיד – עדיין, ההווה כהרף עין". או בשפתו "מה שהיה? תשכח מזה, מה שיהיה? לא משנה". מתסכל לחשוב ששום דבר חדש לא קורה פה, אבל במקום לבכות על העבר והעתיד אנחנו צריכים לחיות את ההווה הקצר שלנו.
איך חיים את ההווה? בבתים של השיר מביא טהרלב את התפילה שלו להווה השגרתי והפשוט: "תן לי שמש על הבוקר ויונה מעל הגג, תן לי תכלת ברקיע, תן לי יום אחד של חג." זה הכול.
קהלת עצמו גם מנסה לענות לאורך פרקי המגילה על שאלת משמעותו של ההווה, לאור זה שאין חדש תחת השמש. אין לי מקום לפרש את כל המגילה אבל המסקנה הסופית שמתגלה בפסוק האחרון היא שבסופו של דבר, בזכות יראת ה' ומצוותיו יש לאדם משמעות נצחית.
ואסיים בתפילה משלי: תן לנו הרבה ימים של חג. חג שמח!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
