מלחמת יום הכיפורים תפסה אותי כחייל מילואים ביחידת נ"מ. הייתי אז בן 43. ישבתי עם חבריי על החוף בתל־אביב ליד תותח וחיכינו למטוסי המצרים. הם בוששו לבוא. מי שהגיעו היו הידיעות מהחזית בתקשורת. טפטוף של "אסון" ו"מחדל" הפך עם הזמן למבול. אני זוכר את עצמי מקשיב לחדשות ומסרב להאמין. 47 שנה חלפו מאז, והנרטיב התקבע בתודעה הציבורית. כמעט יובל אחרי המלחמה, חייבים להתחיל לנתץ אותו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: הנגשת מערת המכפלה: צביעותם של ארגוני זכויות האדם נחשפת
– 350 דולר לסט: איך השפיע משבר הקורונה על מחירי ארבעת המינים בעולם
– הסיוט האיראני: צינור הנפט אילת־אשקלון
בפרפרזה על דברי פרנקלין רוזוולט, נשיאה ה־32 של ארה"ב, שהתמודד עם המשבר הכלכלי בשנות השלושים: "אין לנו ממה לפחד מלבד הפחד עצמו" – האסון האמיתי של מלחמת יום הכיפורים הוא שאנו רואים בה אסון. ההפך הוא הנכון. היה זה ניצחון מזהיר. ישראל סיימה את המלחמה בצד המערבי של התעלה, בקילומטר ה־101 בכביש לקהיר, הארמייה השלישית המצרית נצורה, וקהיר מתחננת להפסקת אש.
אחת הנקודות שליבתה את התחושות הקשות מהמלחמה הייתה מספרי ההרוגים שהלכו והאמירו. קרוב ל־2,700 חיילי צה"ל נהרגו. כל חלל הוא עולם ומלואו. אבל צריך גם להתבונן על דברים כהווייתם. אני זוכר את ה־7 בדצמבר 1941, היום שבו ארה"ב נכנסה למלחמת העולם השנייה. 407 אלף לוחמים אמריקנים נהרגו במלחמה, כשאוכלוסיית ארה"ב כולה מנתה 132 מיליון איש. הרוג אחד על כל 315 אזרחים. האם מישהו חושב שמלחמת העולם השנייה הסתיימה בכישלון אמריקני?
במלחמת העצמאות נהרגו כ־6,000 ישראלים, מתוכם כ־2,400 אזרחים, מתוך אוכלוסייה של כ־650 אלף איש. הרוג אחד לכל 108 איש. האם מישהו יטען שמלחמת העצמאות הייתה אסון? במלחמת ששת הימים – ניצחון מחץ ישראלי – נהרגו 800 מחיילינו בשישה ימים; במלחמת יום הכיפורים נפלו כמעט 2,700 חיילים בשלושה שבועות.
בשנת 1973 מנו תושבי הארץ 3,270,000 איש; יוצא שבמלחמת יום הכיפורים נהרג לוחם אחד על כל 1,211 אזרחים. אם בוחנים מקרוב את המספרים, רואים שמולנו עמד צבא כפול בסדר כוחות הרגלים שלו, המאיים בהשמדת מדינת ישראל כליל. לעומת כ־2,700 הרוגים ישראלים היו כ־20 אלף הרוגים בקרב כוחות האויב. גם כאן אין זה כישלון מהדהד אלא ניצחון גדול.
נכון, היו שגיאות. עיקר השיח נסוב על הכשל המודיעיני. היו התראות לפני המלחמה, אבל לעומת הצבא המצרי הסדיר, צה"ל מבוסס על חיילי מילואים, ואי אפשר להקפיץ מילואים כל שני וחמישי. זו דילמה אמיתית של מקבלי ההחלטות. אפשר אולי להקביל זאת לדילמה שיש כעת במלחמת הקורונה – אי אפשר למגר את הנגיף בלי לסגור את המשק, אבל סגירת המשק עלולה לפגוע לא פחות מהנגיף. אז מנסים למצוא איזון, וזה לא תמיד מצליח. בראייה לאחור קל לשפוט. אבל זה נראה אחרת לגמרי לאחר מעשה מבשעת מעשה.
בערך "מלחמת יום הכיפורים" בוויקיפדיה כתוב ששאלת הניצחון בחזית המצרית "שנויה במחלוקת". חלק מהמחלוקת, נטען שם, נובע מהשאלה מה היו יעדיה של מצרים במלחמה. "אם יעדיה היו מדיניים – לערער את ביטחון ישראל ואת כוח ההרתעה שלה – הרי שלמעשה יעדים אלה הושגו".
לצערי אני נאלץ להסכים. מלחמת יום הכיפורים הצליחה לערער את הביטחון העצמי שלנו. היא הצליחה לא בגלל הכוחות המצריים. היא הצליחה בגלל תבוסת הקרב התודעתי הפנים־ישראלי. ומאחר שהביטחון הפנימי התערער, גם כוח ההרתעה ספג מכה כואבת. לא טילים נגד מטוסים, לא הפצצות עומק, לא פגזי טנקים; דיבורים על מחדל, אסון, כישלון, ועדת חקירה וכו' וכו' כרסמו בנו כחברה, נצרבו בזיכרון הקולקטיבי כצלקת, והיו קו פרשת המים לכל מערכות ישראל לאחר מכן.
את התוצאות ראינו בתוך פחות מעשור, במלחמת שלום הגליל, שהתקשורת מהרגע הראשון ראתה בה מחדל, מלחמת יש־ברירה. דיברתי אז עם חיילים שסיפרו שכתבים עברו מטנק לטנק, ראיינו את הלוחמים – שרובם הגדול הביעו תמיכה בלחימה למען יישובי הצפון – אבל שידרו רק את הקולות של הלוחמים המעטים שהביעו ספקות. את תוצאות פגיעתה הקשה של מלחמת יום הכיפורים בחוסן הפנימי של העם ראינו גם בהקמת ארגון ארבע אמהות, ובעקבותיה הבריחה החפוזה מלבנון, שעדיין היא בעוכרינו. את התוצאות אפשר לראות עד ימינו: לפני כל יציאה למערכה, אחד השיקולים המרכזיים בצמרת מקבלי ההחלטות הוא "הקונצנזוס", התמיכה הציבורית שיש ליציאה לקרב, ויכולת העמידה שלנו לנוכח ההרוגים האפשריים.
אף שזו נראית משימה בלתי אפשרית לנצח הלכי רוח של שנים, אנחנו מוכרחים לנסות לתקן זאת. למען הנופלים, למען החוסן הלאומי שלנו, וגם למען העתיד. הגיע הזמן להכריז בקול: במלחמת יום הכיפורים ניצחנו. ובגדול.
