אחד הנגעים החריפים של החברה הישראלית, שנחשפים במלוא עוצמתם בתקופת הקורונה, היא בעיית הציות לחוק, ומעבר לכך: בעיית כיבוד הנורמות הממלכתיות, אלה שאמורות לחייב את כלל האזרחים גם בלי חוק מפורש. תרבות ה"סמוך, יהיה בסדר" מקובלת בחברה הישראלית עוד מימי הפלמ"ח. נורמות תחמון השלטונות, שעזרה מאוד ליהודים בהיותם מיעוט קטן בתפוצות הגולה, ונורמות האלתור שסייעו מאוד ליישוב היהודי בארץ להקים לעצמו מדינה כמעט יש מאין, היו לנו לרועץ כשהמדינה הזאת כבר קמה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– 350 דולר לסט: איך השפיע משבר הקורונה על מחירי ארבעת המינים בעולם
– שופרות נסראללה: חיזבאללה מכחיש את האשמות נתניהו
– מאבק מצפה כרמים: מתווה שקד להצלת ההתיישבות
אבל אלו רק הסיבות המשניות. הסיבה העיקרית למצב שלטון החוק בישראל הוא מעמדם של שני מגזרים במדינה – החרדים והערבים – שזכו באוטונומיה דה־פקטו. מין עסקה שקטה, שהמסר הלא רשמי אבל הברור שלה אמר כך: לא תזכו בכל הזכויות שהמדינה מעניקה לאזרחיה הציוניים, ובתמורה לא תחויבו בכל החובות, ולא נתערב בנורמות הפנימיות שלכם. וכך נפטרו תלמידי הישיבות משירות צבאי, עד שהישיבות נעשו עיר מקלט מהצבא גם בשביל מי שכלל לא התאימו לשנות לימוד ארוכות. גם הערבים נפטרו מכל חובת שירות, אף שבימיה הראשונים של המדינה מחה ח"כ תופיק טובי מהמפלגה הקומוניסטית על הפטור הזה, ואף ראה בכך אפליה גזענית. לצד זאת השתדלה המשטרה להתערב כמה שפחות באכיפת החוק בשני המגזרים.
השנים חלפו, הילודה בשני המגזרים הלכה והתעצמה, וממילא גדל מאוד כוחם הדמוגרפי והפוליטי. החרדים החלו לקבל עוד ועוד זכויות, לעיתים זכויות יתר (כמו מתן תקציבי רווחה לאנשים שאינם עובדים מרצונם), בלי שהשתתפותם בחובות השתנתה, וגם הערבים קיבלו יותר זכויות מבעבר, בלי ששותפותם במאזן החובות עלתה. יתר על כן: ככל שכוחם הדמוגרפי והפוליטי של שני המגזרים האלה עלה, רמת אכיפת החוק בתוכם רק הלכה ופחתה, כי הפוליטיקאים פחדו להפעיל את מלוא סמכויות האכיפה פן יפרוץ מרד אלים. היוצא מן הכלל היחיד, מהומות אוקטובר 2000, שממש בימים אלה מלאו להן עשרים שנה, אכן היו בבחינת הכרזת מרד מצד הציבור הערבי. הן הסתיימו בהרג 13 אזרחים ערבים והקמת ועדת חקירה ממלכתית, שכנראה החלישה עוד יותר את המוטיבציה של מערכות אכיפת החוק והפוליטיקאים מלפעול ברצינות. שלטון החוק הפך לשלטון הצחוק.
התוצאה מתפוצצת בפנינו ממש בימים אלה. ההבלגה של מערכות אכיפת החוק מול תופעות אגירת הנשק במגזר הערבי מתבטאת כיום לא רק ברמות אלימות ורצח בלתי נסבלות, אלא גם בנורמות גבוהות במיוחד של אי ציות להנחיות הריחוק החברתי של ימי הקורונה. התופעה הזאת בולטת גם בחברה החרדית, שהתרגלה לכך שהיא נהנית רק מזכויות, בלי צורך להיות שותפה במערכת החובות.
המצב הזה חייב להיפסק. דרושה לא רק אכיפה חריפה של נורמות הקורונה. בשוך ימי הקורונה, בתקווה שהדבר יקרה מהר ככל האפשר, נדרש יחס אחר לגמרי כלפי שני המגזרים, ואכיפת החוק בהם צריכה להיות חד־משמעית; בשלב הראשון, למען עיצוב הנורמות החדשות, תקיפה עוד יותר מהנהוג בשאר המדינה – גם אם הדבר ידרוש מאבקים קשים.
יתר על כן: העסקה הישנה, שהעניקה אוטונומיה תמורת הבלגה על פגיעה בזכויות, לא הייתה נכונה מן הרגע הראשון, ובוודאי אינה מתאימה לחברה שבה שני המגזרים האלו הם חלקים ניכרים מהחברה הכללית. ראוי להעניק לחרדים ולערבים זכויות שוות לגמרי, לא רק במובן הפורמלי, אלא גם ברמת הביצוע; אבל בד בבד צריכה לבוא גם תביעה חד־משמעית לשותפות מלאה בחובות.
הצעירים החרדים והערבים צריכים לכל הפחות לשרת שירות אזרחי בקהילותיהם, מקביל באורכו לשירות הצבאי של שאר הצעירים (ואפשרות לפטור לקהילה קטנה של תלמידי ישיבות מצטיינים, ובמקביל גם לשאר המגזרים); הצעירים החרדים חייבים ללמוד לימודי ליבה, בתנאי בל יעבור לזכאותם לתקציבי מדינה. במגזר הערבי חייבת להיות פעולה ארוכת טווח אבל נחושה לאיסוף הנשק הבלתי חוקי ולריסון האלימות, ובעיקר: לא ייתכן שרשויות אכיפת החוק יחששו להיכנס ליישוב ערבי או לשכונה חרדית. בהינתן כוחן הדמוגרפי של שתי הקבוצות הללו, כישלון באכיפת החוק והשוויון בחובות בקרבן מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת חוק.
