בטורו המהדהד במעריב הוביל אותנו קלמן ליבסקינד למסע "שבסופו נלמד מהי אמת ומהו שקר, מיהם עיתונאים ומיהם שרלטנים", בתוך "הערוגה המסוכנת" של "גידולי הפרא שצמחו בשולי עיתונות הימין". מתבקש דיון עקרוני במישור המקצועי־אתי בכל הנוגע לבדיקת עובדות ובקשת תגובות; וזאת בהתייחס לטענה על שיחה שלא נערכה בין קבוצת עיתונאי ימין ובין היועץ המשפטי לממשלה, שבה, כביכול, הם תודרכו לגבי עסקה צפויה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסיוט האיראני: צינור הנפט אילת־אשקלון
– 350 דולר לסט: איך השפיע משבר הקורונה על מחירי ארבעת המינים בעולם
– דעה: מערת המכפלה: צביעותם של ארגוני זכויות האדם נחשפת
על הקרקע הזאת, טוען ליבסקינד, נרקמה נגדו "תיאורית קונספירציה" שמחזירה אותנו כמעט 250 שנה לאחור, אל דבריו של דון באזיליו במחזה "הספר מסביליה": "הוציאו דיבה, הוציאו דיבה, משהו מזה יישאר תמיד". ואמנם, מחשש לפגיעה במוניטין הרב שצבר במשך שנים כעיתונאי חוקר, הפנה ליבסקינד אצבע מאשימה כלפי קבוצת אנשי תקשורת מהימין שהוא תיאר, בין השאר, כ"אנשים ללא הבנה עיתונאית, ללא אתיקה עיתונאית, ללא כבוד לערכים עיתונאיים".
בלי להיכנס לגופם של "אנשים" כאלה או אחרים ולמטפורות הנלוות, זוהי הזדמנות להתמודד עם האירוע הזה כמקרה בוחן להבנת תהליכים בעבודת התקשורת ולניתוחם. מה שאמור להיות הדבק בין כולם הוא האתיקה העיתונאית – אבן הראשה של המקצוע. לא משנה אם אתה עיתונאי מקצועי או פרשן, בעל טור או דעה מכל צבעי הקשת, מימין, משמאל, מהמרכז. כולם מחויבים באותה מידה לקדש את האמת ולהוקיע את השקר.
בקרב חלק מהעיתונאים, אתיקה עיתונאית נעשתה במשך השנים מושא לזלזול וללעג, אות מתה בתקנונים ובכללים. יש אפילו שמרחיקים לכת ורואים בה אבן נגף. הם אמנם מעטים, אבל מקומם בעמדות כוח והשפעה בזירות מרכזיות בתקשורת, בארץ וגם בעולם, מעניק להם את היכולת להשמיד באופן שיטתי כל ערך עיתונאי, ולזרוע ללא מורא שקרים וכזבים במעטה של ידע חדשותי.
חלק ניכר מההאשמות שהוטחו בליבסקינד אולי היו נמנעות לו היה קם צדיק אחד בסדום ומקיים לפחות שתי מצוות "עשה" שנדרשות מכל עיתונאי תלמיד בית הספר היסודי של התקשורת: בדיקת עובדות ובקשת תגובה.
אי בדיקת עובדות ואי בקשת תגובה גורמות לעיתים קרובות לכשלים ולטעויות, חלקן חמורות, בתקשורת. מכאן סלולה הדרך לפגיעה ממשית בסיכוי לעיתונות מדויקת והוגנת, בעיקר בעידן הרשת החברתית המאופיין בטשטוש גבולות בין אמת לשקר, מידע לדעה, דמיון למציאות. הכול נראה פרוץ ומעורבב, ניזון מטעויות, שקרים, כזבים, תיאוריות קונספירציה, הכפשות והשמצות. כל אלה מרכיבים יחד את הנגיף הקטלני הפוגע ומזהם כל חלקה שעדיין נותרה טובה בזירה התקשורתית. את הנגיף הזה אפשר לזהות כבר מאז המצאת הדפוס המודרני באמצע המאה ה־15. בדיות עיתונאיות ודיווחים מפוברקים הנעשים לעיתים בכוונה תחילה ואף מתוך רמייה והונאה. עוד ב־1948 התאונן העיתונאי דן פינס על קיומה של "בריונות עט", שבאה לידי ביטוי בגל עכור של השמצות וידיעות כוזבות "שנעשו לחם חוקו של היישוב היהודי בשנים האחרונות".
בעידן הפייק, עיתונות המיינסטרים הקלאסית, ה"אולד ג'ורנליזם", היא שמורת טבע אמיתית, תחנה אחרונה לפני החבטה בקרקעית התהום. נקודת אור שמורכבת מעיתונאים רבים וטובים, מצוידים במצפן מוסרי, בערכים ובכלים ראויים, שמאפשרים להם לשרוד בהצלחה את הכאוס המוחלט של כזבים וקונספירציות ברשת (עיין ערך: "קורונה").
אתיקה עיתונאית היא המתכון לעיתונות אחראית, הוגנת, מכבדת ומדייקת. בכוחה להיות קרש הצלה בהתמודדות עם קטיעת שרשרת ההדבקה של נגיף הכזב. בינה מלאכותית יכולה בהחלט לעזור (לרוב בדיעבד) בעבודה העיתונאית, אבל לעולם אינה יכולה להחליף ערכי בסיס הנטועים עמוק בתהליך הנורמטיבי של איסוף המידע ועיבודו בטרם פרסומו: להרים טלפון, לשאול, לברר, לבדוק, להצליב מידע ולבקש תגובה. כל כך פשוט, כל כך בסיסי וכל כך יעיל.
ד"ר אורי פז, מומחה לאתיקה עיתונאית ולחדשות כזב, לשעבר מנכ"ל ערוץ הכנסת וסמנכ"ל תוכן בחדשות 12; מרצה לתקשורת במכללה האקדמית הדסה ירושלים ועמית מחקר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר־אילן
