גורדי שחקים זזים ברוח. ביום רגיל, כשמנשבות רוחות מתונות, קצה בניין בגובה 300 מטר זז אנה ואנה כחמישה סנטימטרים. בימים רוחניים יותר, התזוזה מגיעה לכדי עשרים סנטימטרים. בזמן סופה חריגה, אחת לכמה עשרות שנים, מגדל כזה מתוכנן לנוע יותר מחצי מטר מצד לצד. מפחיד למדי, בעיקר אם אתם מתכננים לקנות פנטהאוז באחד מהבניינים האלה, אבל אין ברירה: חוסר גמישות יביא להתנגשות רבת עוצמה בין הרוח העזה לבניין, ובשלב מסוים הוא פשוט יקרוס כמגדל קלפים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בבתי החולים מתריעים: אין מספיק רופאים, המצב קריטי
– נסראללה צא מהבונקר, לישראל אין אינטרס לחסל אותך
– צפו: מי ניצח ומי הפסיד בעימות הנשיאותי בארה"ב?
כדי להתגבר על תחושת אי הנעימות לנמצאים בראש המגדל, מערכות ייצוב מתוחכמות להפליא מותקנות בקומות הגבוהות: כדור פלדה ענקי השוקל מאות טונות ותופס מקום של שתי קומות מחובר במערכת הידראולית לארבעה קפיצים, ומושך בחזרה את המגדל למקומו בזמן שבחוץ משתוללת רוח פרצים.
יחסי החברה הישראלית עם החברה החרדית יודעים עליות ומורדות כבר עשרות שנים. יש רגעים יפים יותר, יש רגעים יפים פחות, אבל מה שמתרחש בשבועות האחרונים בחלקים לא מבוטלים במגזר הזה מאיים לקרוע את החבל קריעה שייקח הרבה שנים לתקן אותה. לא צריך להרחיק לכת לאחור כדי להיזכר באנחת הרווחה שהשמיעו ציבורים נרחבים בחילוניות הישראלית ובציונות הדתית עם הקמת "ברית האחים" ב־2013, שבה שיתפו פעולה יאיר לפיד ונפתלי בנט; הם הותירו את המפלגות החרדיות מחוץ לקואליציה, מה שגרם לציבור החרדי לחוש מודר ומושפל. בנט כנראה לא נמצא שם היום: הוא שואף לראשות הממשלה, מה שמחייב אותו להיזהר בכבודם של החרדים, אבל יש די גורמים פוליטיים שיגרפו בשמחה רבה רווח אלקטורלי מהבור התדמיתי העמוק שהחרדים כורים לעצמם. בל נתפלא אם בסקרים הקרובים נראה נסיקה של יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, והחרדים יוכלו להאשים בכך רק את עצמם.
אי אפשר – כלומר אפשר, אבל אני אישית לא יכול – לא להעריץ את החרדים על שמירת המסורת הקהילתית וההלכתית כפי שהם רואים לנכון. גם אם חלק מההנהגות והמנהגים נראים ארכאיים, אזוטריים ומשוללי היגיון, יש משהו יפה בחברה ששומרת על עצמה בדיוק כמו לפני מאתיים שנה, או לפחות מנסה לעשות זאת ככל האפשר. ואחרי שאמרנו זאת, וסייגנו שוב שלא מדובר בכל החרדים ואפילו לא ברובם, יש לומר: יחסם של כמה אדמו"רים ורבנים חשובים לקורונה הוא תעודת עניות מסוכנת. הם רואים בעצמם יצוקים מפלדה, אבל מישהו צריך לספר להם שאחת התכונות החשובות של פלדה היא דווקא הגמישות, שמאפשרת לגורדי שחקים לנוע ברוח ולא לקרוס בסערה. והקורונה, מוריי ורבותיי, היא רוח סערה שמתרחשת אחת למאה שנה. חוסר הגמישות שלכם יגרום בסוף לקריסה. קודם כול קריסתכם שלכם, ואז של כולנו.
וזה לא שאין גמישות בעולם החרדי. אם לא הייתה גמישות כזו, לבושם של אדוקים יהודים לא היה משתנה עם השנים הארוכות בגלויות אשכנז ונעשה דומה מאוד לזה של שכניהם הגויים. אברהם אבינו לא יצא מארם נהריים בדרכו לארץ המובטחת בקפוטה, וכשיעקב אבינו ירד מצרימה הוא כנראה לא עבר קודם בחנות וקנה מגבעת בורסלינו. לשטריימל יש אולי צליל וארומה של עיירה יהודית, אבל מקורו באופנת חורף רוסית, גויית למהדרין, שיהודים חרדים אימצו עקב גזרת הצאר שלא לחבוש כיפה. גם החסידות עצמה היא כמובן מופע מעורר השראה של שינוי וגמישות מחשבה תיאולוגית. למרבה הצער חלק מהחסידויות הגדולות איבדו מזמן כל קשר לכך, והכניסו את עצמן לסד מדכא ומנוכר של התנהלות שהבעש"ט היה משתומם ממנה.
אי אפשר להתעלם מהפחד ומחוסר הביטחון שמבטאים מנהיגי הקהילות בהתייחסותם המחפירה לסכנות הקורונה. הציות בחברה החרדית הולך ומתערער, בתהליך עומק שמתרחש בגלל כל מיני סיבות, ובראשן הסתלקותו של דור רבנים ואדמו"רים נערצים ובעלי מוטת כנפיים רחבה שהחברה החרדית מתקשה לשחזר; לתהליך הזה אחראית גם הטכנולוגיה, ובעיקר הטלפונים החכמים שחדרו לציבור החרדי, שרבים בו פשוט לא מסוגלים לעמוד בפיתוי שמציב המכשיר הקטן הנ"ל, ומפרים יום־יום את הוראתם הברורה והחדה של כל מי שהם עצמם מחשיבים ל"גדוילים". כמה מהם ומהן – עיתונאים ועיתונאיות במגזר – כותבים בטוויטר בעת האחרונה, באמצעות המכשירים הטמאים הללו, ציוצי הטפות מוסר ולעג כלפי הציונות הדתית, במופע מרהיב של חוסר מודעות, עזות מצח ויהירות.
תרבות התקינות הפוליטית מסרסת לעיתים את היכולת לשים את הדברים על השולחן, ולמרבה הצער יש מי שמנצל את זה. בימי מגפה מחמירה והולכת, אין ברירה אלא לומר בקול גדול: יש בעיה קשה בקרב מגזרים אחדים בחברה הישראלית בכל הקשור ליחס לנגיף. צריך לדבר עם החרדים (והערבים, אבל הם כרגע לא הנושא) בשפתם. יש להתייחס אליהם בכבוד הראוי, אבל הגיע הזמן לדרוש גם הדדיות. גם המיעוט צריך להתייחס לרוב בכבוד. כשראש עיריית רמת־גן כרמל שאמה־הכהן הציב בגל הראשון גדרות בין עירו ובין בני־ברק, הוא הפך כמעט מיד למשל ולשנינה, מושא ללעג ולביקורת חריפה, גם מידי כותב שורות אלה. לחברה החרדית נותר מעט מאוד זמן כדי למזער את הנזק העצום שכבר נעשה, אחרת יותר ויותר אנשים יתחילו לחשוב ששאמה־הכהן בעצם צדק. אל תביאו את עם ישראל למקום הזה. אין לנו פריווילגיה להמשיך להילחם זה בזה. פשוט אין לנו.
