רעיון "שלטון החוק" נועד להקנות תוקף למוסדות הדמוקרטיים. המשטרים שקדמו לדמוקרטיה הושתתו על סמכות דתית; המשטרים הדמוקרטיים שירשו אותם זקוקים לצידוק ארצי. את הביטוי המפורסם ביותר לכך נתן אברהם לינקולן בנאום גטיסברג מ־1863: "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם". דברי לינקולן מבטאים את מקור הסמכות חדש: הממשלה הדמוקרטית מגלמת את העם, ולכן מקדמת את האינטרס הציבורי הכללי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסיוט האיראני: צינור הנפט אילת־אשקלון
– הנגשת מערת המכפלה: צביעותם של ארגוני זכויות האדם נחשפת
– בבתי החולים מתריעים: אין מספיק רופאים, המצב קריטי
הטיעון טוב ויפה בתיאוריה, אבל בעולם המעשה הדברים הרבה פחות פשוטים. בפועל, היחסים של הציבור עם ממשלתו הנבחרת מורכבים ושבריריים. כפי שכתב ההיסטוריון האמריקני קרל בקר, אפשר להגדיר את הדמוקרטיה, מבחינה מעשית, כך: "ממשלה של העם, על ידי הפוליטיקאים, למען קבוצות הלחץ שמצליחות לקדם את האינטרסים שלהן".
החשד הציבורי בממשלה הוא עניין מובנה, משום שפוליטיקאים טוענים תמיד שהם מקדמים את האינטרס הציבורי – גם כשהם עושים זאת וגם כשהם מקדמים אינטרסים צרים. הפקפוק הזה מודגש עוד יותר בישראל, שחלק מהפוליטיקה שלה נשען מראש על ייצוג מגזרי וסיעתי.
הבעיה היא שהחשדנות הזאת, הבריאה בדרך כלל, מקשה עלינו כשאמון הציבור הוא תנאי מכריע להתמודדות מוצלחת, כמו למשל בזמן מגפה. מכיוון שכך, בשעות חירום ומשבר נציגי הציבור צריכים להרוויח את אמונו דרך התעלות מעל לפוליטיקה השגרתית. אלא שאצלנו מעדיפים לפעול הפוך; מאז שהפציעה בחיינו הקורונה, הפוליטיקאים שלנו עושים הכול כדי שלא נאמין להם.
הקו המנחה להתמודדות עם המגפה פשוט: ליצור מעט כללי חירום בהירים, ולאכוף אותם באופן עקבי ורוחבי. במקום זאת פועלים נבחרינו בתזזיות וחוסר היגיון, וממשיכים בסחר־מכר פוליטי, כאילו לנגיף אכפת מצורכי קבוצות הלחץ והתעמולה. כך מתערערת ההבנה הציבורית שלפנינו משבר אמיתי, האמון בהנהגה נפגע, וכולם מפסידים – מלבד המרוויחה הגדולה: הקורונה.
נפתח במגזר החרדי. הנתונים מראים שהקורונה מתפשטת בקרבו בממדים מפחידים, יותר מבכל קהילה אחרת. אבל יעקב ליצמן, שהיה שר הבריאות, העדיף להתפטר מהממשלה ולהאשימה בכך שההחלטה על סגר בחגים "סומנה מראש", כך שלא יוכלו "להתפלל בבתי כנסת". אריה דרעי איים שאם יאסרו תפילה בבתי כנסת אבל לא יפסיקו את ההפגנות, גם הוא יתפטר. הנה כי כן, הפוליטיקה מנצחת בנוק־אאוט אפילו את "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". מה המסר שעובר לקהל החרדי? שאין כאן באמת עניין של פיקוח נפש, שהכול פוליטי, שסתם נטפלים לחרדים.
בליכוד המצב לא טוב יותר. גם שם התחרו על מה שמאפשר להם להיראות בציבור כאילו הם "פותחים" את המשק ו"משחררים" מהגבלות הקורונה. אבל איפה הגבורה? הקרב נגד המגבלות הוא קרב נגד בריאות הציבור. ועוד, הפעלת הכוח הפוליטי כדי "לפטור" מקורבים מהגבלות משדרת גם היא שאין סכנה, שאנו בשגרה פוליטית. אז למה שמישהו יתייחס להגבלות ברצינות?
ביציאה מהסגר הראשון גם נתניהו נכשל, הן בפתיחה החפוזה, הן בהתבטאויות ברוח "ניצחנו את המגפה, כעת פותחים את הכלכלה". בגלל הגישה הזאת קרה ההפך: הנגיף חזר לנצח, והכלכלה שוב נפגעת. ככה זה כשהפוליטיקה מנצחת את השכל הישר, וצורכי התעמולה מביסים את צורכי הבריאות.
אותו הדבר נכון לחברי הכנסת של ימינה, גם כשהיו בממשלה וגם כשיצאו ממנה. יותר מכולם הם האשימו את הממשלה ואת משרד הבריאות בהיסטריה וקראו שוב ושוב להקלות, זלזלו בצורך בסגר, קראו לפתוח הכול, את המשק, ומערכת החינוך, והמסעדות והספורט ומה לא. הם הציגו כמעט כל הגבלה ככישלון של הממשלה, ודרשו "הוכחות" לכל איסור – שגיאה קונספטואלית מהותית בניהול סיכונים בשעת מגפה.
גם ההצגה הזאת שידרה לציבור שההגבלות פוליטיות, ואפשר בלעדיהן. הקמפיין של ימינה הועיל לה מאוד פוליטית, אבל פגע באמון הציבור בהנחיות וביכולת לשמור על ההקפדה ההכרחית לאורך זמן.
הניצחון הגדול ביותר של האופוזיציה היה הנחלת המשוואה הכוזבת בין כלכלה לבריאות. זו טעות, משום שאם מערכת הבריאות תקרוס, הכלכלה תחווה פגיעה עמוקה וקשה הרבה יותר. בזמן מגפה הבריאות קודמת לכלכלה, בדיוק כמו שבזמן מלחמה הביטחון קודם לכלכלה. רק הקפדה יתרה וממושכת על כללי שמירת המרחק תאפשר התאמה והחזרה של המשק לתפקוד רציף, וגם זה ידרוש זמן ויכאב. הניצחון הזה היה בלי ספק מפגן של כוח פוליטי, לצד חוסר אחריות לאומית שכולנו משלמים עליו.
גם יש עתיד ושאר האופוזיציה לא נתנו להזדמנות הפז לחמוק. משבר הוא נכס פוליטי. החרדה של הציבור, המחירים שהוא משלם והקשיים היומיומיים הם קרקע פורה לתעמולה. אבל האם כל משבר ראוי לניצול פוליטי ציני? בעבר, נבחרי הציבור ידעו להתעלות בשעות חירום. היום האופוזיציה נלחמת בממשלה למען מטרות שמשמעותן הדבקה והתפשטות הנגיף; לא בדיוק משענת של אחריות לאומית. הנורמות הציבוריות הראויות שאפיינו את ישראל בעבר היו כלא היו. האופוזיציה שלנו שקולה כמו מפגיני בלפור, מומחית כמו יורם לס, קונספירטיבית כמו התקשורת, ואחראית כמו יפעת שאשא־ביטון.
לפחות מתברר שיש לנו הרבה יותר אחדות פוליטית ממה שחשבנו: האופוזיציה והקואליציה משתפות פעולה בניסיון לאיין את שאריות האמון הציבורי שנותר לנו בהן. היעדר שיקול הדעת מהדהד לכל רוחב הגזרה; אובדן השכל הישר והאחריות הלאומית הוא התופעה הבולטת ביותר אצלנו מאז הגיע לכאן הנגיף הסיני. ישראל הפכה למוכת קורונה מפני שהיא מתנהגת כמוכת טירוף.
בסופו של דבר, רק עניין אחד באמת חשוב: אנחנו בעיצומו של משבר קשה ומחריף. העובדה שנעשו טעויות בדרך אינה מצדיקה התנהלות פוליטית מופקרת שתעלה את מחירן. זו שעת מבחן לאומית אמיתית, שבודקת את כלל הציבור ונציגיו. בינתיים אנו נכשלים.
אם לא נתעשת, התקופה הזאת תירשם בתולדות ישראל כמצעד איוולת ציבורית ופוליטית, וככתב אישום חריף נגד הדמוקרטיה הישראלית. עדיין אפשר להאמין, למרות התנהלות הפוליטיקאים שלנו, שהדמוקרטיה שלנו יכולה להיות "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם". אבל הימים האלו הולכים ומתקצרים.
