לפני פסח, כשרק התחיל הגל הראשון של הקורונה, הייתה הבנה אצל כל הגורמים שחסרה הסברה בחברה החרדית, שהמידע על הקורונה שכבר דובר עליו בכל כלי התקשורת לא מגיע למגזר הזה, ושצריך להנגיש את המידע בכלי התקשורת שלו. משרד הבריאות התגייס למערכה, הוקצו תקציבים, נשכרו קמפיינרים ומשרדי פרסום, ובוצע קמפיין הסברה מקיף לחברה החרדית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כך משכללת סין את שיטות המעקב אחר אזרחיה
– למרות הכל: לשמוח בסוכה, גם השנה
– הלו הלו אבא: כאן זה בית
אך הנה בא הגל השני, אחרי חצי שנה שבה כל ילד בעולם למד בעל פה את כל התסמינים של הקורונה, ואין אדם בישראל שלא מבין את ההשלכות של המחלה. אז איך קרה שהחברה החרדית מובילה באחוזי ההדבקה, ולמרות שהחרדים בישראל מהווים כ-12 אחוזים מהאוכלוסיה, אחוז החרדים שנדבקו בקורונה מגיע בימים אלו ללמעלה מ-35 אחוזים מסך הנדבקים בישראל?
בשביל לנהל אירוע כמו הקורונה, שהוא לא אתגר טכני אלא הסתגלותי, צריך אמון, ואמון נבנה בין הצדדים כאשר כל צד משקיע באמון על ידי זה שהוא עושה דברים שמראים לשני שהוא רוצה בטובתו. כך נבנה לאט לאט ״בנק אמון״. המצב בין החרדים לממשלה הוא שהחרדים הגיעו למשבר הקורונה ב״פשיטת רגל״ מוחלטת של אמון במערכת, אחר שנים של צעדים שהמדינה עשתה שהראו לחרדים שהמדינה מעוניינת לחנך ולשנות אותם. במצב הזה של ״פשיטת רגל״, המשבר שנוצר החריף מאד את חוסר האמון. כאשר החרדים רואים את היחס המפלה של המדינה כלפי החרדים בהשוואה לאוכלוסיות אחרות, וכאשר זה בא על רקע של שנים של חוסר אמון, רק הגיוני שהחרדים לא יתנו שום אמון בממשלה, גם כאשר הממשלה מנסה לטעון שהיא דואגת לטובת הציבור.
הקורונה מאיימת על אורח החיים החרדי. החיים החרדיים בנויים על זה שהסמכות העליונה היא סמכות רוחנית, זו סמכות בלתי פורמלית שאנשים בוחרים בה. וכשאתה בוחר הנהגה אתה בוחר כללים. משבר הקורונה מערער את התפיסה שעליה מבוססים החיים של הקהילות החרדיות שמונהגות על ידי אדמו"ר שהוא הסמכות העליונה ועל פיו נקבעים כל חיי היום יום. כשחרדי צריך ללכת לרופא או לפתוח עסק, הוא מתייעץ ומקבל את דעתו של האדמו"ר שנותן לו את הכח לפעול, ואם האדמו"ר יגיד לחסיד לא ללכת לטיפול מסויים הוא לא יילך, כי הוא מאמין שגם הכוח של הרופא מגיע מלמעלה.
המשבר הנוכחי בעצם מעמיד בפני החרדים דילמה קשה, כי אנחנו באים ואומרים שהסמכות הרוחנית היא לא רלוונטית כי יש סמכות שהיא מעל לאדמו"ר. זה אירוע דרמטי, זה מערר את המהות של מה זה חרדי. אני לא מקנא במנהיג חרדי שפתאום צריך להגיד לחסידים שלו שיש משהו גדול ממנו, לא כי זה עניין של שליטה וכבוד, אלא של ההיררכיה הקהילתית שנשמרת מדורי דורות, בגל הראשון עוד הייתה הבנה שמדובר באירוע גדול וגלובלי, כל העולם עצר מלכת, ואז גם החרדים הבינו שהם צריכים לעצור ולקבל על עצמם את האיסורים וגילו סולידריות. המראות שראינו בהתנהלות של תושבי בני ברק עם חיילי פיקוד העורף הוכיחו את זה. אבל עכשיו, כשאפשר לפתוח בנק וראש הממשלה יכול לטוס לבית הלבן בלי מסכות ויש הפגנות, בעניים של מנהיג החרדי זה לא ייתכן. זה סימן שזו מלחמת ערכים, כי יש דברים חשובים ויש חשובים פחות. ואם התפילה שלי והטיש שלי חשובים פחות, אז אנחנו נצא למלחמה.
כשהגיעו השוטרים לחסידות וויזניץ במוצאי יום כיפור הם שרו להם: דידן נצח. כלומר: אנחנו ניצחנו. כי זה מאבק של האדמו"ר מול השוטר. כך גם בשיחה שהתקיימה לאחר מכן בין ראש הממשלה לאדמו"ר מויז'ניץ, ראש הממשלה ביקש מהאדמו"ר להורות לחסידים לשמור על ההנחיות, אבל באופן צפוי, תשובתו של האדמו"ר הייתה שאם כל עם ישראל ישמור שבת אחת, הקורונה תיעלם מהעולם… כי ברגע שנכנסים פה שיקולים של ערכים, האדמו"ר כבר לא מקבל את הסמכות של הממשלה, כי הוא היחיד שמחליט על הערכים החשובים לקהילה שלו. ולכן אין לממשלה באמת יכולת לאכוף את קיום ההנחיות בחצרות החסידיות, כל עוד לא יווצר אמון בין הצדדים, אמון נבנה על ידי ייחוס כוונות טובות, והחרדים לא מייחסים כוונות טובות להחלטות הממשלה.
צריך לומר בכנות שמדינת ישראל נתנו להנהגה החרדית לקבוע לעצמה את כללים מיום הקמתה. האדם החרדי יכול לבחור אם להתגייס, לבחור אם לעבוד, לבחור מה ללמוד בבית ספר ובעיקר מה לא. אנשים חיים בעוני מבחירה רק בשביל לדבוק בחיים רוחניים. ופתאום הקורונה מערערת על המוסכמה הזו. לפתע יש דין אחד לכולם. וזה מעמיד בפני החרדים דילמה האם לבחור לוותר על עיקרון ההיבדלות ולוותר על הסמכות שקיבלו על עצמם ובמקום זה לקבל את הממשלה כמקור הסמכות העליון, או לקחת את הסיכון להידבק.
והגישה של מדינת ישראל לא עוזרת כאן. מעבר לאין ספור מהלכים שנתפסים בעיני החרדים כניסיון לשנות את אורח חייהם, המדינה גם מעולם לא הסתכלה על החרדי כפרט. המשטרה לא מדברת עם האדם שהגיע לטיש והפר הנחיה אלא עם האדמו"ר. למה לא נותנים את הקנס לפרט? כי מסתכלים עלינו כמכלול. ולכן השינוי רחוק מלהגיע.
איציק קרומבי הוא מנכ"ל מרכז החדשנות ביזמקס וחוקר במכון החרדי למחקרי מדיניות
