אם יש משהו שהמגפה הרעה הזו לימדה את הציבור הישראלי ואת העולם כולו, זה הקשר שיש לנו כאנושות והתלות ההדדית הקיימת בעולם שבו אנו חיים. הכפר הגלובלי שכולם דיברו עליו, שדמיינו שנמצא רק במחשבים ובדיגיטל, הפך מוחשי באחת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ביקוש שיא: מבצע חיסוני השפעת לחורף תשפ"א
– הסיבה האמיתית למשבר האמון עם החרדים
– כך משכללת סין את שיטות המעקב אחר אזרחיה
תורת הכאוס המוכרת לרובנו דרך "אפקט הפרפר" קיבלה פתאום צורה ממשית. אין אפשרות לתכנן דבר. למציאות, לטבע ולקב"ה דרכים משלהם לשנות מציאות ועולמות, באחת. טעות אחת בקצה סין משנה עולמות ודורות. מחסלת כלכלות וממשלות. מפילה חללים ופותחת הזדמנויות חדשות ואחרות, שחד-משמעית יהיו, כי כך פועל העולם.
הזעם שמשתולל אצל כולנו כעת, כל אחד על האחר, הוא תופעת לוואי של המצב הקשה שהביאה עימה הקורונה. המגיפה הגיעה בתקופה הקשה ביותר שאפשר היה לתאר מבחינה פוליטית, במדינתנו ובעולם כולו. בנוסף לכאוס הפוליטי שיש אצלנו, זו תקופה שבה כל באי עולם התכנסו בארבע אמותיהם, פיתחו אג'נדות עצמיות וטיפחו אותן בעזרת הרשתות החברתיות. טיפחנו לעצמנו "קהילות" וירטואליות, וכפועל יוצא מחבישת המסכות, התעלמנו מהעיניים זה של זה. ההתעלמות מהמפגש, מעיניהם ומליבותיהם של האנשים העומדים מולנו הולידה שנאה ואיבה. שהתפתחו עוד ועוד וקרעו אותנו לגזרים.
הפכנו מחנות מחנות. השם הפרטי נעלם מדמותנו וישר תויגנו בקבוצה כלשהי: חילונים, שמאלנים, חרדים, דתיים לאומיים, ימנים, להט"בים, מתנחלים, נערי גבעות, ישראל הראשונה, השנייה, השלישית ועוד ועוד קבוצות וקרעי חברה שמתויגים אוטומטית בבוז או בעיניים נוצצות.
ובתוך כל הפירוד הנורא הזה, יש את שמחת הדברים הקטנים. את ימי החולין הפשוטים שמראים לנו עזרה של אדם לאדם. חסד חרדי שגומל לחברה כולה, חסד של צבא ההגנה לישראל שמתגייס כדי לתרום, חסד של אנשי חינוך, רווחה, כלכלה ועוד המושיטים יד חמה ואוהבת בימים אלה – האסורים במגע.
אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית. יש לנו אחריות גדולה על מה שייצרב בתודעה מהתקופה הזו: ניכור, שנאה וקיטוב או סולידריות, אחריות, יזמות והבנה. כדאי ומומלץ שנלמד פרקים מההיסטוריה ונפנים כיצד חברות שונות טיפלו במשברים, וכיצד הפכו אותן להתחלות חדשות ומרעננות או למנגנוני השמדה עצמית. עלינו לזכור כי לצד משפט ההווה ההחלטות שלנו ייבחנו גם ברמה ההיסטורית.
שירו המוכר של מוטי המר "רקמה אנושית אחת" אומר במילותיו הנפלאות: "אם נדע, איך להרגיע, את האיבה… אם נדע להשקיט את זעמנו, על אף עלבוננו, לומר סליחה". וממשיך: "אם אחד מאיתנו, הולך מעימנו, משהו מת בנו".
תקופת הקורונה מעלה לשיאים את עוצמת השפל שבבדידות. את תוצאות הפירוד. לכל אחד נדמה שאם רק האחר היה מתנהג אחרת או מקבל החלטה אחרת הכול היה פשוט והחיצים המופנים החוצה יוצרים חייץ בלתי עביר. חובה על כולנו, דווקא כעת, לעשות הכול כדי לבנות קומה חדשה בחברה הישראלית ובעולם כולו. להתחיל לראות עיניים. לדבר איש אל רעהו ולא לתיוגים אותם אנו נושאים. זה כל-כך בידינו. וזה יעשה את ההבדל העצום שכולנו מתפללים אליו. מלמטה – אנחנו, האזרחים הפשוטים ביחס ובשיח שלנו איש אל אחיו. ועד למעלה – להנהגה כולה.
