אחת ההלכות המדהימות בעיני היא ההלכה של ביטול שבעת ימי אבלות או דחייתם מפאת סמיכות הפטירה לחג.
ההלכה קובעת כי אם אדם נפטר וקרוביו לא הספיקו לשבת עליו שבעת ימי אבלות עד שנכנס החג – החג דוחה את ימי האבלות לאחריו. בני המשפחה 'מקפיאים' את הצורך הטבעי לבטא את האבלות, הכאב והצער על מות קרובם רק לאחר החג. במהלך ימי החג מצופה מהם לשמוח.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המשבר מביא לפירוד וקיטוב, אבל גם מייצר הזדמנות
– מצמיחים את הנפש: תורה וחקלאות בכפיפה אחת
– הגישה הרמזורית נכשלה, טוב שחוזרים למתווה הגל הראשון
כאשר הספיקו הקרובים להתחיל לשבת שבעה על הנפטר, אם הגיע החג לפני תום השבעה, אף אם ישבו רק שעות ספורות – ימי האבלות מתבטלים לגמרי.
שנים רבות התקשיתי להבין כיצד אירוע כה טראומתי עבור אדם ומשפחה, וצורך מהותי כמו ביטוי הצער והאבדן על מות הקרוב, לא מקבלים מקום חשוב יותר בסדר העדיפויות ההלכתי.
קשה לקבל את ההסבר להכרעה הלכתית זו כנוקשות וחוסר רגישות של היהדות לאבדן חיי אדם, שהרי היא זו שלימדה אותנו ש"חביב אדם שנברא בצלם" ו"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא". את ההסבר כנראה יש לחפש בצד השני של המשוואה: חשיבותה של שמחת החג לכוחות חיינו.
אין לי יום יום חג
בשונה משבת, החלה מדי שבוע, משתלבת בסדרי החיים ומעניקה להם את ממד הקדושה שבהם, החגים הם זמנים מיוחדים, שנועדו לשמחה ולששון. הם מרוממים אותנו לחוויית נפש אחרת מזו שאנו רגילים אליה כל השנה. חוויה זו מתדלקת אותנו באנרגיות של אופטימיות, השראה ועוצמה אישית וקהילתית. מהמעיינות האנרגטיים של שמחה זו אנו שואבים למרחבי העשייה שלנו במהלך השנה כולה.
לכן, אם נחזור לרגע לשאלת הקונפליקט ההלכתי של צער אבלות לעומת שמחת החג, ויתור על שמחה פירושו איבוד של הכוח לעשות מתוך תקווה וחיוניות; ואת זה איננו יכולים להרשות לעצמנו – גם לא בעבור המתים. עלינו לחיות למען החיים.
חג הסוכות – מעיין השמחה של כל השנה
אם הדברים הללו נכונים לגבי כל חג, הרי שבחג הסוכות הם נכונים שבעתיים. שכן אם חג המצות נקרא זמן חרותנו, חג השבועות זמן מתן תורתנו, חג הסוכות בהגדרה של המסורת היהודית הוא הרי זמן שמחתנו. מעניין לראות שלכינוי זה עוגן עמוק בפסוקי התורה, שמכל חגי ישראל הזכירו רק בחג הסוכות שלוש פעמים את הציווי לשמוח. עד כדי כך שבלשון חז"ל המילה "חג" סתם – משמעה חג הסוכות.
עוגני השמחה בכתובים בחג הסוכות – "חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ ..וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ" – דברים טז, יד-טו; "וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים" (ויקרא כג, מ) – מעוררים אותנו לשאול: מדוע דווקא חג הסוכות הוא אגן הניקוז השנתי של השמחה?
המהר"ל מפראג מלמד אותנו במקומות רבים בספריו כי השורש הנפשי של שמחה הוא חוויית ההשתלמות האנושית. כשם שעצב מופיע באדם כשהוא נמצא במצב של חיסרון ואובדן, שמחה מופיעה כביטוי של הנפש למצבי שלמות ומעלה. לפי העיקרון הזה ניתן להבין היטב מדוע סוכות הוא זמן שמחתנו, כיוון שהוא זמן אליו מתנקזים מעגלי שלמות רבים בחייו של האדם. המעגל החומרי-כלכלי – בימים קדמונים, שבהם עיקר פרנסתו של האדם הייתה מחקלאות, האסיף העניק סיבה גדולה לשמחה. אם נרצה להבין אותה בימינו, נצטרך לתרגם אותה לקבלת משכורת פעם בשנה בתקופה זו (במקום מדי חודש בחודשו); אך גם במעגל הרוחני של הימים הנוראים, סוכות אוסף את הסדרה הרוחנית הזו, שהחלה בימי התשובה של אלול, דרך ראש השנה – יום הדין וההמלכה, לעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים – ימי מחילה וטהרה, ועד לשיא שהוא סוכות, שבו ישנה קרבה מיוחדת של האדם לאלוקיו. קרבה של אהבת ה' מתוך חדוות הסוכה, ארבעת המינים, האושפיזין והאחדות.
מעבר למעגל הרוחני הפרטי, חג הסוכות משמש כשיאו של ציר שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. בהסתכלות לאומית, ניתן להתייחס לפסח כשמחת הלידה שלנו כעם, לשבועות כשמחת בר המצווה וקבלת הייעוד של חיי תורה, ולסוכות כשמחת הנישואין של איש ואשתו. הסוכה היא מעין חופה של הקב"ה עם כלתו, כנסת ישראל. דבר זה מסביר מדוע דווקא בחג הסוכות אנו מוצאים מעמדים כבירים בתנ"ך, כגון מעמדות הקהל וחנוכת בית מקדש, וקוראים בו קריאות הפטרה על ימות המשיח ואחרית הימים. גם בחז"ל נראה תיאורים מרהיבים של שמחת בית השואבה. זהו השיא גם באספקט ההיסטורי וגם מכאן שאובה ההצדקה לשמחה.
אף על פי כן ולמרות הכול
לאור כל האמור לעיל נראה שאנו צריכים לגשת אחרת אל ההתלבטויות וההכרעות השונות בקהילה, לגבי האופנים שבהם יש לחגוג את חג הסוכות ושמחת תורה.
מובן שבימי מגפה עומד מעל לכל השיקול של שמירה על חיי אדם, גם אם זה יצריך לשנות את צורת החגיגות. אבל נדמה לי שבקצה השני יכולים להישמע קולות כמו: "אז לא נרקוד בשמחת תורה, מה יש?", "מה היה לפני שהחלו לחגוג את שמחת תורה, בראשית תקופת הגאונים?"
ובכן, אין להיבהל מלבחון גם הצעות כאלה, אבל שיקול הדעת צריך להיעשות מתוך הבנה של ערך השמחה וחיוניותה לחיינו לכל השנה. וכשם שההלכה לא מוכנה לומר לאבל: "לא נורא, השנה כשנפטר יקירך – לא תחגוג את החג", כך גם אנחנו לא נוותר בקלות על שמחת החג בתקופת קורונה. עם מחשבה קהילתית ויוזמה יצירתית טובה, ניתן יהיה לחשוב על אופנים יפים של שמחה העומדים במסגרת המגבלות שנועדו לשמור על חיינו.
יותר מכך, יש צד לומר שהשנה אנו זקוקים אפילו למאגרי שמחה גדולים יותר, כדי להבריא מהמתח והקשיים שאפפו אותנו מאז פרוץ המגפה, וגם כדי לאזור כוחות להמשך ההתמודדות עימה ועם השלכותיה, בתקופה שאיננו יודעים כמה תימשך.
גווני מהפכת השמחה
ברוח הנטייה היהודית להפוך כל לימון ללימונדה, נעז גם אנחנו ונאמר שהקורונה מזמינה אותנו לשכלל את השמחה שלנו. יהיה קצת שטחי וילדותי מצדנו לנהל את הדיון על חגיגות בימי קורונה רק ברמת הצורה שבה נבצע הקפות, אם בכלל.
כאשר נסגרת הדלת הקונבנציונלית של חגיגות שמחת בית השואבה ושמחת התורה – למחצה, לשליש או לרביע – כדאי להתבונן אם לא נפתחות במקומה דלתות אחרות. שמחת הפשטות של הקשר עם הקב"ה במבנה ארעי מקבלת נופך מיוחד על רקע צונאמי חברתי וכלכלי. היכולת לשמוח שמחת נתינה לכל מעגל הנצרכים, שגדל ומתרחב בקהילה נוכח הקשיים הרבים, גם היא גדלה. חוויית הביטחון בה' מקבלת עומק חדש בימים בהם לא ברור מה ילד יום, הרבה יותר מאתגר זמני של סוכה בתוך או לצד בית יוקרה. קריאות התיגר של קהלת המזמינות אותנו להתבונן בשאלות של ייעוד וסדרי עדיפויות בחיים, הופכות להיות הרבה יותר קיומיות מבכל שנה. גם ההזדמנות לזכות לשבחו של רבי אליעזר מלוד "משבח אני את העצלנים ברגל" (בבלי סוכה כז), המוותרים על טיולים בארץ לטובת שהייה משפחתית משותפת ולימוד תורה בסוכה, זוכה לעדנה חביבה.
אתגרי הסולידריות ויושר השיח בתקופת קיטוב חברתי כזה שאנו נמצאים בו (ע"ע הפגנות וסגנון השיח ברשתות החברתיות) מעניקים למשל המפורסם של ארבעת המינים, השונים זה מזה ומתקבצים יחד לקיום המצווה, נופך מיוחד. גם הקריאה לישועה, יש בה אותנטיות מיוחדת השנה על פני שאר השנים.
חג הסוכות הוא אוצר יקר של שמחה לכל השנה. אין לנו פריבילגיה לוותר עליו, אבל יש לנו אפשרות – באמצעות הבחירה האישית, המשפחתית והקהילתית – להגדיל אותו ולשכלל אותו למחוזות חדשים, שעד כה לא תמיד נדרשנו אליהם.
