נגיף הקורונה הפך לגמרי את החיים היהודיים. מניינים יומיים בבתי הכנסת נעלמו, פסקו דרשות שבת, עליות לתורה, ושיעורים בבתי הכנסת. למדנו לארגן מניינים עם השכנים, להתפלל יחד כמשפחה ולהצטרף לשיעורי תורה באמצעות ה-Zoom. אירועי בר-מצווה ואפילו חתונות נערכים בחצר האחורית, ונשיאת דברים ארוכים הפכה לנחלת העבר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ביקוש שיא: מבצע חיסוני השפעת לחורף תשפ"א
– הסיבה האמיתית למשבר האמון עם החרדים
– כך משכללת סין את שיטות המעקב אחר אזרחיה
עם כל השינויים הללו, אולי באמת, יש מקום לשאול: "מי צריך בימינו את הרבנים?" הרי, אם הרב הוא בסך הכול "מנצח" על שירותי הדת ונותן שיעורים ודברי תורה, אולי באמת לא צריך אותו. האמת, כרב, אני בהחלט מסכים עם הטינה הזאת. אבל האם תפקיד הרבנים באמת מצומצם לנשיאת דברי תורה בשבת ולמענה על שאלות בענייני כשרות לפני פסח? זו שאלה ששאלתי את עצמי כשעליתי ארצה לפני 12 שנה, ונוכחתי בפרדיגמת בתי הכנסת בארץ.
בחו"ל, רבנים הם גם מנהיגי הקהילה וגם חלק ממנה. הם חוגגים את שמחות הקהילה וחולקים את כאבה. הם משמשים ככתף להישען עליה וגם משמשים כעמודי תווך עליהם מושתתת הקהילה. אולם כאן, בארץ, במקרה הטוב הרב הוא עובד במשרה חלקית, לעיתים מעורב בעניינים קהילתיים, ולעתים לא.
מודל התפוצות יוצר קהילה מגובשת, שבמרכזה זוג המשמש מודל לחיקוי המסור לבריאותה ולרווחתה הרוחנית, הרגשית והיהודית של הקהילה. המודל הישראלי הסטנדרטי, לעומת זאת, מספק מקום לתפילה ולשמיעת שיעורים, אך אינו בונה קהילה חזקה סביבו. כעת ניתן לשאול "מה רע בכך?". מדוע יש צורך בקהילה חזקה?
העובדה היא שכאשר קיימת רשת תמיכה עליה ניתן לסמוך, כאשר יש מקום לפנות אליו, זה מחזק את חברי הקהילה מבחינה נפשית ורגשית, בחוסן בהתמודדות במצבי אובדן וכאב, ומקטין את הסיכויים לנפילה לצער או עוגמת נפש. בתמיכה של הורים לילדיהם, בפתרון סכסוכים בין בני זוג, או בחילוקי דעות בין שכנים – ניתן לפנות לסמכות מהימנה שפשוט עושה את זה טוב יותר.
מבחני הרבנות לא מכשירים אף אחד לפתור סכסוכים זוגיים או לזהות אדם השרוי בסבל. מיומנויות אלה דורשות הכשרה, הכוונה מקצועית ואמפתיה. התקופה האחרונה בהחלט לימדה אותנו זאת ביתר שאת. מרכז ברקאי להכשרת רבנים ופיתוח קהילתי מכשיר רבנים במיומנויות אלה. כך בתקופת הקורונה סופקה תמיכה, הדרכה ואפילו שירותי הצלת חיים ממש – לקהילות ברחבי הארץ, יותר מאשר בתשע שנות קיומו.
המשמעות היא שבשעה שחשבנו שאנחנו לא זקוקים לרבנים כי בתי הכנסת נסגרו, התברר שזה הזמן שבו היינו זקוקים להם יותר מכול.
"איך אוכל לקבור את אבי כשאני בבידוד?", "איך אוכל לוודא שמישהו נמצא עם אמי בשעותיה האחרונות?", "איך מתמודדים עם הילדים בבית כל היום? כשמרגישים שהולכים להשתגע", "אשתי ואני מתווכחים כל הזמן מאז הסגר. אני מרגיש שהכעס שלי יוצא משליטה", "האם זה בטוח ללכת למקווה? מה אם אינני רוצה להסתכן בזה?", "אני לבד ולא יכול לצאת מהבית. אין לי אוכל במקרר", "הילדה שלי לוקחת תרופות נגד חרדה והסגר גורם לה לתגובות קשות. אני חושש שהיא הולכת לפגוע בעצמה".
השאלות הללו, ושאלות רבות נוספות, הגיעו אלינו מדי יום בחודשי הסגר. בגלל הכשרתם, ורשת התמיכה המקצועית שאנו מספקים – הרבנים ונשותיהם הרבניות, שעוברות גם הן הכשרה על ידינו, הצליחו להתמודד עם המצבים הללו ולהעניק עזרה מקצועית מיטבית בעת הצורך. אנו גאים בכך וזה גרם לנו להיות נחושים ולהמשיך יותר מתמיד.
את השאלה "מי צריך רבנים?" אנחנו שואלים את עצמנו מידי יום. אם התשובה לשאלה זו אינה "כולם!" סימן שאנחנו עדיין לא עושים את העבודה שלנו כראוי.
