הכתבה ששודרה בתוכנית שש עם עודד בן־עמי, עסקה בישראלים שבוחרים לעבוד מחו"ל במקום מהבית. אם זה היה בשביל להתאוורר קצת ולצאת מהבית, או אם זה היה ניצול נחמד של תקופה שבה כולם עובדים מהבית, אז התופעה הייתה נחמדה ממש ואולי אפילו מעוררת השראה. אבל שיחה עם ישראלית אחת בשם הילה, שטסה ליוון כדי לעבוד, חושפת את האמת המרה והכואבת שהיא בורחת מהארץ. או במילים שלה: "לא בא לי לחוות את האנרגיות השליליות והמייאשות בארץ, זה לא חסר לי".
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
קרש הצלה לבלימת כזבים: המתקפה על ליבסקינד כמשל
ר' נחמן מברסלב בארץ ישראל – מסע בין ייאוש, שורשים וציונות
צל"ש או טר"ש: ההימור של הפלסטינים וארדואן
וזה נכון – האנרגיות בארץ כרגע קשות מאוד והייאוש קרוב. השנאה מתגלגלת ברחובות, הנגיף משתולל והקשיים הכלכליים גוברים מסגר לסגר. אפשר להבין את הילה. כל אחד מאיתנו רוצה לברוח כשקשה כל כך אבל זה הדבר האחרון שצריך לעשות עכשיו.
הארץ הזו ראתה תקופות קשות מאוד ושרדה. במשך שנים המדינה התפתחה והתפארה בזכות האנשים שדבקו בה ונלחמו בכל כוחם ואף שילמו בחייהם כדי לשמור עליה ולקיים אותה. חלילה לנו מלהיות הדור שנוטש אותה. אבותינו נלחמו באויבים בשר ודם, בתנאי מחייה קשים, בעוני ובמחסור ועלינו נגזר להלחם בשנאה בתוכנו. זו לא הקורונה שתשבור אותנו, זו מלחמת האחים שתעשה זאת.
זה הזמן להילחם באומץ, לקחת אחריות ולהפסיק לדבר שנאה. להפסיק לקרוא לראש הממשלה בוגד ולהפסיק לקלל את המפגינים במחאת בלפור. אפשר לא להסכים ואפשר לכעוס אבל אי אפשר להשתמש במילים רעות.
את המילים שנזרקו ממחנה למחנה – מתועב, בוגד, שפל ואכזר – צריך לשמור לאביעד משה שניסה לרצוח את אשתו שירה איסקוב. אולי אם היינו משתמשים במילים נוראיות כאלו במקרים כמו שלו, הוא היה מתבייש יותר ואנחנו לא היינו צריכים לראות את התמונה הקשה של שירה בבית החולים כדי להזדעזע.
עכשיו כולנו צריכים לקחת אחריות על הפה שלנו. להתחיל מתוך הבית, לדבר שלום ולא לזרוע שנאה בילדים שלנו. לא להתנהג בבריונות ואלימות כלפי אף אחד, לא בגלל דעתו הפוליטית או המגזר אליו הוא משתייך.
אם נצליח להנמיך את הלהבות כל השאר יתחיל לאט לאט להירגע. אם לא, הארץ בקרוב ממש תקיא אותנו חס וחלילה. אם באמת נצליח לעשות את זה ניכנס גם אנחנו לספרי ההיסטוריה כדור שיש לשאת אליו עיניים ולא כדור שהשאיר אחריו חורבן נוסף.
