בחג הסוכות בזמן מנחה, עת עמדנו והתפללנו על הדשא בחזית ביתנו, הם הגיעו לגבעתיים, עיר מגוריי. מעבר לגדר שמענו את הצפירות וכשהצצנו מבין השיחים ראינו ארבע מכוניות סובבות את הכיכר העגולה ומשמיעות צפירות קצובות שהפריעו לחזרת הש"ץ. אחרי שתי הקפות נמאס להן והן נעלמו, אולי המשיכו לכיכר הבאה. איש לא נופף להן, אולי כי לא היו הרבה אנשים ברחוב באותה שעה, או שלאיש לא היה אכפת. נעלמו כלעומת שבאו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסעודים משיבים מתקפה: הנהגת הפלסטינים כושלת
– השנאה תשבור אותנו. לא הקורונה
– הגל הקטלני: עלייה בממוצע התמותה בעקבות הקורונה
בערב קיבלנו לווטסאפ את צילום הרחפן תחת הכותרת "גבעתיים מוחה". חיפשנו את המוני המוחים בתמונות וראינו כמה עשרות עומדים על הגשר ומנופפים בדגלים. אם אלה פניה של גבעתיים המוחה, הרי שנתניהו יכול לישון בשקט, לפחות מבחינתה של העיר המנומנמת הזו.
אבל התמונה אינה מעודדת. בחדשות דיווחו על אלימות קשה מצד מפגינים משני הצדדים במקומות אחרים שבהם היו הפגנות. אחרי חודשים של הפגנות בלפור, מחאות כיכר רבין והדגלים השחורים על הגשרים, אפשר לומר כי לרשימת הכישלונות של הממשלה, ושל נתניהו העומד בראשה, ניתן להוסיף את הטיפול בהפגנות. בניגוד לכישלון הטיפול בקורונה, כאן דווקא טמון המחדל – לא בהיעדר טיפול הולם אלא בטיפול יתר.
אין לי כל ספק שכאשר ראש הממשלה מציב את ההפגנות כיעד מרכזי להתקפותיו ושם עצמו בראש החץ של המבקשים למנען, הוא משיג את התוצאה ההפוכה בדיוק. כל אמירה שלו או של מקורביו, שריו או חברי הכנסת על היותן מדגרת קורונה ומקור להפצת המחלה, רק מוסיפה עוד ועוד מפגינים. כל שעת דיונים בקבינט הקורונה המוקדשת להפגנות, ולמרבה הצער היו רבות כאלה, שולחת אל הגשרים עוד ועוד דגלים שחורים. כל החלטה, חוק או תקנה שמיועדת להגבילן ולצמצמן, מוציאה אל הרחוב עשרות אנשים נוספים שכלל לא התכוונו לעשות כך מלכתחילה. כל תמונה של סוס משטרתי דוהר אל המפגינים או מעצר של בחורה מקועקעת נושאת שלט או צורחת למגאפון, רק מציתה להבת מרד בקרב רבים יותר.
תארו לעצמכם מה היה קורה אלמלא יצא עם התותחים הכבדים (והצוללות?) נגד ההפגנות. מה יכול היה להיות התרחיש אלמלא הפכו הן לנושא המרכזי בכל דיון ציבורי. נכון, ערוצי הטלוויזיה השונים היו ממשיכים לשדר שידורים חיים ו"לפרוץ" לבלפור כל חמש דקות כדי לראות שוב את פרצופו של משה נוסבאום – פעם היה עיתונאי וכתב משטרה אך הפך למרבה הצער לדובר ההפגנות – מתאר בחדווה ובעליצות את מופעי וודסטוק השנאה או ה"מארדי גרא" לעניים המתרחשים שם. בדיווחיו, בין השורות, הוא קורא למפגינים לזרום אל האתר. אבל האמת, כמה זמן זה היה נמשך, אלמלא נפתחה נגד ההפגנות חזית קשה של מלחמת עולם?
להערכתי, בתוך כמה שבועות ההפגנות היו הולכות וגוועות. זה טיבן של הפגנות. בסופו של דבר גם המוחים ההזויים והאנרכיסטים ביותר חייבים להודות כי עוד לא נולד ראש הממשלה שהתפטר בגלל הפגנות. איך אומרים אצלנו שחרית וערבית? ראש ממשלה מחליפים בקלפי. הציבור לא היה מקבל מפגינים בעת שכולנו נדרשים להיות בסגר והם היו מאבדים את מעט האהדה כלפיהם. איש לא היה קונה יותר את האיומים על הדמוקרטיה שמשמיעים חבורת אהוד ברק-בוגי-יאיר גולן – העלבה הולכת ונמשכת של הדמוקרטיה הישראלית בשמה הם נלחמים, כביכול. הציבור מבין שחילופי שלטון בגלל הפגנות ולא בקלפי הם הם חורבנה של הדמוקרטיה.
אפילו הפגנות מנדלבליט בפתח תקווה, שהיו סוערות וצרחניות עד כדי בג"צ ולוו בתקשורת אוהדת ומלטפת, הלכו ונמוגו. בשבועות הגסיסה האחרונים שלהם לא ניתן היה למצוא שם ברחוב יותר מקומץ זעיר של עקשנים.
המוחים מעלים על נס את המחאה החברתית הגדולה בקיץ 2011 שאילצה את הממשלה לבצע שורת צעדים בסוגיות הכלכליות והחברתיות שעלו במהלכה. אלא שהנדון אינו דומה לראייה. מוחי 2011 באו מכל שכבות האוכלוסייה. אף שהשמאל היה נותן הטון העיקרי, רבים מאזרחי המדינה יכלו להזדהות עם מניעיה ודרישותיה מהממשלה. אין זה כך במחאות בלפור. אם בתחילה אכן באו ממקום של מצוקה כלכלית, חשש מהגעה לפת לחם או מחיסול הפרנסה, הפכו חיש מהר למיצג של "כנסיית רקלאביבי". מחזות של גועל נפש, סיסמאות של שמאל קיצוני (פרו פלסטיניות) ומופעי "אמנות" של סקס על סף ההטרדה המינית. תופעות שרק קומץ קטן ובלתי חשוב יכול להתרשם מהם.
מחאות 2011 נעלמו בתוך כמה חודשים. כל הניסיונות להדליקן מחדש בחודשים שבאו לאחר מכן עלו בתוהו. מדוע? כי זו טיבה של מחאה. אם אין מי שישפוך דלק על המדורה, האודים העשנים ייכבו והעשן המיתמר ייעלם אט אט.
אלא שחצי ממשלה והעומד בראשה העדיפו את המלחמה בהפגנות במקום המלחמה בקורונה. אלמלא יציאתם לקרב, לא היו נדרשים להתעמת עם חציה השני של הממשלה. את זמן העימותים יכלו להקדיש לדיונים של ממש, עם חזות רצינית וניסיון כן ואמיתי להתמודד עם המגפה המכלה כל חלקה טובה על פני כדור הארץ. אין שום קשר לוויכוח האם יש הדבקה בהפגנות או אין, האם יש מקום להשוות לבתי הכנסת או לא, להשוואה של חרדים מול מפגינים ועד כמה כל זה מחסל את שארית הפליטה של הסולידריות הישראלית. גם אם כל הדברים דלעיל נכונים, אין כל ספק שקולות הקרב שהשמיעו נתניהו ועדתו נגד ההפגנות הם אלה שתדלקו אותן. מלחמה זו היא שמנעה מהמפגינים להתייחס ברצינות לתחינות חלקים גדולים מהציבור להפסיק אותן, למען בריאות העם והסולידריות החברתית אפילו באורח זמני. ללא ספק זו מלחמה ששכרה יוצא בטיפשותה.
במקום להתעלם ולתת להן לגווע, הן הפכו לדגל. ההפגנות היו הנושא העיקרי שעניין את ראש הממשלה ושריו. הציבור קיבל את הרושם, ולא משנה אם הדבר נכון או לא, שכל ההחלטות שהתקבלו בעניין הסגר או צעדי האכיפה נועדו רק לדבר אחד: למנוע את המחזות המטריפים את דעתם של יושבי בית ראש הממשלה בבלפור. גם אנשים המעריכים את ראש הממשלה וחושבים שהוא מדינאי דגול, מה שנכון, מתקשים להבין מדוע הוא יורד כה נמוך אל הביבים הללו, מדוע הוא נותן להזויים להכתיב את סדר היום הממשלתי ומדוע הוא מכפיף את החלטותיו על פי האירועים ברחוב, גם אם המציאות שונה בתכלית. קשה מאוד לשכנע היום את העם היושב בציון שהדברים אינם כך. גם עשרות מיקי זוהרים, ריקלינים או סג"לים לא יעזרו.
נתניהו הוא איש חכם וגם הפוליטיקאי מספר אחת במדינה שמבין יותר מכל אחד אחר מה צריך לעשות. דווקא משום כך סביר להניח כי הוא עצמו חפץ בתדלוק ההפגנות מתוך שיקול פוליטי קר (במקרה דנן אולי מוטב לומר – חם), משום שהן משרתות את מטרותיו. עדיף בעיניו שסדר היום הציבורי יתמקד בסוגיה פוליטית מאשר בשאלות האמיתיות בתחום התחלואה והמלחמה בקורונה. ככל שהמחאות תהיינה סוערות יותר כך ייטב לו. בכך שמלחמת ימין ושמאל תתמקד בהן, תאשים אותן בשיעורי תחלואה ותמותה גבוהים, במישרין או בעקיפין, היא תרחיק את האשמה האמיתית בתחום השמירה על בריאות העם ממנו ומכישלונותיו. הבעיה הגדולה היא שאת המחיר משלמים אנחנו, האזרחים.
