אני זוכרת את הרוח הפמיניסטית מתחילה לנשב בי. זה היה עוד לפני שידעתי לתת שם למחלה חשוכת המרפא הזו, דוקטור. עלעלתי בעיתון כלשהו והתחלתי לשים לב לדוברים בכנסים, לזוכים בפרסים, לחותמי העצומות, ליושבי הוועדות. אתה חייב להאמין לי, הכול היה בסדר גמור עד שלקיתי במחלה הארורה הזו, זה קרה אחרי שנישאתי והייתי לאשת איש, יעיד עליי שם משפחתי האחד, אבל מאז, דוקטור, אני רואה כפול. הבנתי שהאדרת והאמונה, הבינה והברכה, הגאווה והגדולה, הדעה והדיבור, המלוכה והממשלה, השיר והשבח, התהילה והתפארת (האמינו לי שיכולתי להעתיק את כל השיר) – כל אלו למי ולמי? לגברים. אבל גם הבנתי שהדבר השני שאני רואה בו־זמנית הוא צל כהה שמטילים הגברים על שותפותיהם לעולם, הנשים.
הלן סיקסו, מגדולות ההוגות הפמיניסטיות ובכלל, מתארת את פקיחת העיניים הזו כהתעוררות מתרדמה ארוכת־שנים. פיכחון מסיפור עתיק יומין, כפי שסופר עד לא מזמן כמעט בבלעדיות בידי בני המין הגברי. וככל שעוד נשים ועוד נשים מתעוררות מהאגדה הזו, כפי שסופרה לנו בתיווכם, על נשים מחכות, יפהפיות נרדמות, סבילות, אורגות, טוות וסורגות, כסולווג מול הפיורד או כאברכית הר המור ברחוב זנגוויל – ישתנה הסיפור. תשתנה המציאות.
לו הייתי הולכת אחרי הלב שלי, כפי שנוהגים לומר על בנות מיני, הייתי דופקת את הראש בקיר כל כך הרבה פעמים בשבוע האחרון לנוכח כל כך הרבה תגובות טיפשיות, קצרות־ רואי, פחדניות, אטומות ועלובות של גברים שחושבים ש"אין מקום לתיקון מגדרי" בכל הנוגע להענקת פרסי ישראל. כאילו פרס ישראל הוא של אבא שלהם.
איך אפשר להסביר לגברים מסוימים, בל נכליל – או כפי שמכנה סיקסו את הסוג הזה של הגברים menmen – שייצוג הולם של נשים כדוברות בכנסים או בפאנלים וכזוכות בפרסים ממשלתיים אינו "הורדת רף" אלא פשוט הרחבת טווח הראייה שלהם? איך אפשר להסביר לגברים שייצוג הולם של נשים איננו "מלאכותי" אלא בסך הכול תולדה של פתיחת שורות? איך אפשר להסביר לגברים שכל מה שנראה להם ברור וטבעי וישר ונקי ומאוזן כל כך – הוא בסך הכול מפני שהם התרגלו לחיות בעולם שבו הישר והנכון והמנומק הוא "הגברי" וההפך הוא "הנשי". הנחות כמובן.
עוד דעות באתר מקור ראשון
–בהשקעה של 3,000 ש"ח אדם יכול לעצור החלטת ממשלה
–הצתה מאוחרת: התגובה המגוחכת לחוק השואה הפולני
–האם תשלום מופרז לעדי מדינה לא מתקרב לדרגת שוחד?
אני נבוכה למצוא ברשת כל כך הרבה אנשים שבטוחים שוועדות פרסים הן הן המקומות שבהן יושבת בכבודה ובעצמה "האמת האובייקטיבית", ועל פיה יישקו חתני הפרס ומעט הכלות. הם מניחים אם כך שגברים אכן מצטיינים בכל התחומים יותר מנשים. מוזר, אין מה לומר, או שבעצם לא כל כך.
ז'אק דרידה דיבר על לוגוצנטריות: הלוגוס (המילה או הרעיון) כלִבה של החשיבה המערבית. סיקסו, שפעלה בתקופה מקבילה, דיברה על "פאלוגוצנטריות" – מונח המבליט את הזיקה שבין פטריארכליות לבין שיטה מטאפיזית רציונלית החותרת אל האמת, והפכה יחד עם הוגות אחרות את הנושא לאחד ממוקדי הביקורת הפמיניסטית החשובים ומשני התודעה. כי בשורה התחתונה אנחנו חיים, פועלים, חושבים ויוצרים בעולם גברי, גם כשאנחנו עושות את כל הפעולות האלו בצורת נקבה רבות. גם אם יישמע פה קול כלה, הוא יהיה כהד חלוש בתוך העולם של קול חתן. למעשה, טוענת סיקסו – האפשרות היחידה לחתור תחת העולם הפטריארכלי היא רק כשנשתחרר מהשפה ומהחשיבה הגברית.
עוד טענה סיקסו, כי במרכז המודלים המחשבתיים המערביים עומד הגבר כמודל, כנקודת התייחסות. הוא זה שמסמן את הנורמה, ואילו האישה, המוגדרת ביחס אליו, מובלטת בחריגותיה מהנורמה הזאת, והיא מיוצגת על דרך השלילה כהיפוכו של הגבר, כהיעדר התכונות הגבריות. כמה הייתי רוצה לשלוח לרב קלנר את הספר הנפלא שלה, "זה עתה נולדה", שאותו כתבה עם קתרין קלמנט. אולי אעשה את זה, מי יודעת.
כמו רבי עקיבא
לגברים רבים יש נקודת עיוורון אקוטית, והם מתנהלים בעולם "הניטרלי" שלהם בלי שהם מבינים שהניטרליות השקופה שבה הם צבעו את העולם, לא מאפשרת לצבעים אחרים להיכנס לתמונה. הם גם לא יודעים שהעולם לא באמת שקוף, וכשהם אומרים שהם לא רוצים להכניס שיקולי "מגדר" לתוך ועדות, הם לא מודעים לכך שהגבריות שלהם כבר בפנים. נותנת את הטון בעולם במשך מאות ואלפי שנים. בעצם צריך להסביר להם שמה שמוכרחים לעשות, הוא בסך הכול להוציא אותה משם.
תוך כדי כתיבה אני נזכרת בשיחה קיצית ולחה עם חבר במרפסת תל־אביבית, ואת עמידתי האיתנה על כך שאני לא פמיניסטית. באמת לא הייתי פמיניסטית, או לכל הפחות עוד לא הבנתי את זה, בטח שלא הייתי פעילה או אקטיביסטית. הוא אמר לי: "את יודעת שאת חבה לפמיניסטיות את חייך ואת זה שאת יכולה ללמוד באוניברסיטה, לעבוד במקצועות מכובדים או סתם לשבת לדבר איתי פה בלילה למרות שאת נשואה?". אמרתי שאני מודעת לכך ונוח לי שיש מי שעשתה בשבילי את העבודה, אבל מה לעשות אני לא פמיניסטית.
אבל מאז, דוקטור, הרבה השתנה. המחלה שלי מידבקת, והיא עוברת בין ערים וכפרים ומגיעה גם לתוככי המגזרים השמרניים ביותר. החיידק לא מבחין בינינו. כמה מים אפורים ממכונת הכביסה ומכיור הכלים זרמו בנהר התודעה. דברים שעברו לנו מעל לראש עד לפני לא הרבה שנים, כבר לא יכולים ליהנות מחזקת החפות.
אני חושבת למשל על דור האימהות שלנו, שכנסים ללא נשים נראו להן כמו דבר טבעי מאוד, או שחבָרות בלי מנהלות בכירות היו מקום עבודה רגיל מאוד בשבילן, ותרבות שבה אין נשים מובילות נראתה כמו דבר הגיוני מאוד ושהענקת פרסים של גברים לגברים אחרים היה דבר של מה בכך – ומתנחמת. כמו רבי עקיבא שראה שועל בקודש הקודשים, וידע שאחרי נבואות הזעם תמיד מגיעות נבואות הנחמה. עוולות כמו 15 אחוז נשים (ויש להדגיש שנשים הן בשום אופן לא תת־מגזר, אלא מחצית מהאוכלוסייה) שזוכות בפרס הממלכתי החשוב ביותר של המדינה, כבר לא עוברות לידנו בשקט, ויעידו על כך מהדורות החדשות, העיתונים והשיח הער ברשתות החברתיות. ועם כל הדיכאון שבכך, טמונה פה גם נחמה של תיקון שקרב. אני רואה שועל, ואתם?
