אנחנו חווים כעת התפרקות מהירה של מוסדות חברתיים בני עשרות ואולי אף מאות שנים. השלטון או הדמוקרטיה שהכפפנו את עצמנו לשליטתם, מתוך בגרות והכרה שאין דרך אחרת לנהל את העולם בצורה מתוקנת, מתגלים כעת במערומיהם ובחוסר היכולת לנפק פתרונות לבעיות החיים האקוטיות. זו לא רק תופעה ישראלית, רואים זאת היטב בארה"ב כמו גם במקומות אחרים באירופה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
קרש הצלה לבלימת כזבים: המתקפה על ליבסקינד כמשל
לפני הכל אמא: הצוערת החרדית הראשונה במשרד החוץ בראיון
הוליווד, קורונה ותקינות פוליטית: ג'ון טורטורו מדבר על הכל
תיאורית ההבניה החברתית של הסוציולוגים ברגר ולקמן, טוענת שהמבנה החברתי האנושי אינו טבעי, אלא נולד כתוצאה או בתגובה לתהליכים חברתיים. תהליך ההבניה החברתית מתרחש במעבר שבין ההכרה האינדיבידואלית לתפיסה רחבה של מהי חברה – בין הראיה הילדותית של האדם את עצמו כיצור בודד, או כחלק מחברת ילדים המתאגדת לשעשועיה לבין תפיסה בוגרת, הרואה את הפרט כחלק מחברה אנושית רחבה, שיש לה אחריות קולקטיבית.
המעבר בין תפיסת עולם פרטית-אישית לתפיסת עולם חברתית יכולה לנבוע משתי סיבות, קיומית או אידאולוגית. הסיבה הקיומית מחברת בין אנשים כדי להוציא לפועל את מטרותיו של האדם היחידי הבודד, שהוא מטרתה. ולעומת זאת תפיסת העולם האידאלית יותר, מכירה בכך שללא חברה אנושית, או יהודית במקרה שלנו – לא ניתן לממש את החזונות הגדולים. אין אפשרות לקיים מנין ללא ציבור ואין אפשרות לכבוש את הארץ ללא שלטון מרכזי וכפי הנראה אין גם אפשרות לבנות בית מקדש בלא יצירת מכנה אנושי משותף ברמה הגבוהה ביותר.
סוציולוגיה של הנשגב
מה לגבי המבנים הסוציולוגיים הבנויים על הנשגב? על הצורך במשמעות שחורגת מן הקיום?
ההכפפה של היחידים למבנה הקהילתי היהודי נועדה לשמר את היחיד באטמוספירה רוחנית מצמיחה. כזו ששגרת החיים לא תכרסם את אמונו במה שנעלה מן הקיום, כי את חווית החיים העמוקה ביותר הוא מקבל בתפילות מלאות ההתלהבות, כמו בשאר אירועים דתיים. התחלואה העצומה בציבור החרדי, עדיין לא נותחה ומוקדם מידי להבין לאן היא תוביל ונקווה שכל החולים יבריאו וישובו לאיתנם, אבל תהליך חשבון הנפש אל מול תפיסת החברתיות החרדית יצא לדרך.
האם המבנים הישנים ישארו במתכונתם הישנה? קשה לומר, כי מאות שנים ואסונות גדולים מנשוא, רק חיזקו את המבנים האלו, אבל אלו היו נכונים לימי הגלות שבה המבנה הקהילתי היה חזות הכל. האם החיים בארץ הקודש, יסדקו זאת? לא חושב שמישהו יכול לנבא. אבל די ברור שמבנה חברתי כזה, חייב מנהיג גדול ולשם כך בראש וראשונה נדרש אמון עמוק מאוד עד לרמה של התבטלות היחיד והציבור כלפיו.
כאשר מתחיל לחלחל ספק ביחס לשיקול הדעת בשאלות פיקוח נפש, קשה לאמוד את עמידות האמון הזה בעתיד.
השיבה אל נקודת המוצא האנושית
התערערות הסדר החברתי תלויה בפרשנות של חבריה. מי שיתעקש לחיות באוירת סוף העולם, יעלה על הבריקדות מול בית ראש הממשלה, עד אבדן שפיותו ומאידך מי שיתעקש להאמין באלוקים ולכפור במדע, ימצא את עצמו מאושפז חסר נשימה במחלקת קורונה באיכילוב. אבל הרוב השפוי, שאינו רק רוב אקראי, אלא מהותי ואיתן – יצטרך לסלול לעצמו דרך חדשה כדי לבנות מחדש את תפיסת העולם החברתית שלו.
אם לא ניתן יותר להישען על השלטון ועל כוח ההמצאה האנושי ואם דעת תורה של תלמידי חכמים מפורסמים, נדרשת לביקורת וזהירות – הרי שנותרנו לעצמנו במצב הצבירה הראשוני שלנו: "בני אדם".
ישנה תקוה גדולה לתיקון בשיבה אל הצורה האנושית הראשונית וזאת במידה ונעז לשאול את שאלות החיים שלא שאלנו, כי לא היה לנו פנאי או שלא היה לנו נוח לעסוק בהן, אבל כעת נוצרה ההזדמנות.
שלש שאלות מפתח
מי שמבקש להיות בן אדם, חייב לשאול את עצמו שלש שאלות יסוד – מה הזהות שלו? מהו החזון שהוא יודע לגזור ממנו לחייו? ומהי שליחותו?
לזהות האנושית ישנן פנים שונות – אדם כשלעצמו, כחלק ממשפחה, חברה או עם. ככל שתפיסת הנשגב שלו גבוהה יותר וככל שתפיסת המציאות עמוקה ועשירה יותר, באופן טבעי אדם יזהה את עצמו עם מרחבים גדולים יותר. לכן, החתירה לזהות היא חתירה להיות אנשים טובים שמעורים היטב במה שמתרחש ושטורחים להעשיר את עולמם הרוחני כמה שרק אפשר.
החזון הוא כבר יצירה אנושית – הביטוי למי שאנחנו ולאן אנחנו חותרים להגיע. מובן שככל שהזהות בהירה ועשירה יותר, כך היא תבקש לעצמה שותפים רבים ומגוונים יותר כדי להוציא אותה לפועל.
השאלה השלישית חיונית כי היא זו ששמה אותנו במסלול ממשי. מה השליחות? מה יש לנו כאן חוץ מלהיות פשוט קיימים?
השליחות היא נגזרת של הזהות והחזון שבנינו לעצמנו והיא תמיד שבריר מהדבר הגדול. מגבלות החיים לא מאפשרות לנו לממש את מלוא התעופה של החזון ודוקא משום כך, אנחנו חייבים לצידנו חברים שילכו אתנו יחד כדי להוציא אותה לפועל.
התפרקות או התערערות המבנים החברתיים הישנים עשויה להיות שעת החיבור המתחדשת בין אישים הבאים ממגוון השקפות עולם שאולי נפגשו באקראי, אבל לא חברו לתנועת חיים משותפת.
הזהות הדתית לאומית סובלת שנים רבות מהזנחה. נוחה לה תנועת החיים הלא מודעת משום שחבריה חולקים חוויות חיים דומות ודי להם בכך. העולם החרדי אף הוא, הפך בחלק גדול ממנו למסגרת חברתית נוחה ומתאימה וכך בודאי גם בציבור החילוני. דומים נמשכים לדומים.
יש לנו הזדמנות אדירה לחולל שינוי מערכות יסודי, תוך ניצול האירוע החד פעמי והנורא שכולנו בתוכו. רק בעתיד נבין מה סדר הגודל של רעידת האדמה שחווינו, ואם היינו גדולים מספיק כדי להפוך את המשבר לסוג של גאולה.
הכותב הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית
