אזרחים רבים כבר לא סומכים על המדינה. לא רואים בה כתובת. מדמיינים אותה כמו גברת עיוורת וקהת חושים שאצבעה ארוכת הציפורן מושטת קדימה בתנועת "לא", או בתנועת "לך". זה לא אומר שהם פסקו מלפנות ולגלגל מולה בירוקרטיות מבירוקרטיות שונות של ענייני היומיום שלהם, אלא שבמקביל הם מנהלים מולה, גם אם לא במודע, הליך של פשיטת רגל, ומי שפשטה את הרגל זו המדינה, לא הם, האזרחים, מקוצצים כלכלית ככל שיהיו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
חוקרים ישראלים: הקפדה על ריחוק חברתי אפקטיבית מסגר
שמועות על מורדים: בכחול לבן משדרים עסקים כרגיל
הגל הקטלני: עלייה בממוצע התמותה בעקבות הקורונה
העם הזה מיואש מהמדינה, אבל מלא תקווה אל מול הכוח החברתי המתעצם. וכך, בכל פעם מחדש מוקמים מיזמים חברתיים שבהם הפרוייקטור הראשי הוא הציבור. התחושה שעולה היא שעדיף לעשות לבד, מיליוני אנשים לבד עושים בשביל אחרים, כי רק זה מה שיניע תהליך חברתי, כי רק זה מה שיעשה מעשה וייתן תוצאות בשטח. כי המדינה, עד שתכנס את הישיבה הראשונה שלה, עד שמחלקת התה תסיים לבזוק את הסוכר בכוסות של המשתתפים, כבר עדיף לו, לאזרח, להרים וליזום מה שרצה להשיג מהמדינה בכוחות עצמו. תמיד מתחילים ביעד כספי צנוע, תמיד מגלים עד כמה הציבור במדינה רחב לב. מכניס יד לכיסו, תורם גם בימים אפלים מבחינה כלכלית, והתוצאה: הצלת חיי אדם.
לא חסרות דוגמאות ליוזמות המרהיבות האלה. לעתים הן באות מאנשים מבוססים שמעוניינים לעשות מעשה, אבל יוזמות רבות באות דווקא מכוחם של ההמונים לתרום כל אחד את התרומה הסמלית שלו וכך לייצר מיליוני שקלים. זה מרגיש לעתים כאילו הציבור מפעיל בלית ברירה רשת גביית מיסים מחתרתית מקבילה כדי להשיג את מה שהוא צריך. אתרי גיוס ההמונים לא קמו סתם. חכמת ההמונים היא שהבינה כמה כוח יש לה, וכמה נרפית היא המדינה.
ויש אינסוף דוגמאות. מגייסים למען שירה איסקוב, שהותקפה קשות על ידי בעלה, אביעד משה, לעיני התינוק שלהם, כדי שתשקם את חייה, כי יודעים שהמדינה כשלה בטיפול באלימות נגד נשים. מגייסים כסף עבור שירן אמסילי, צלשני"ק שלחם בבינת ג'בל במלחמת לבנון השניה ונותר הלום קרב עד היום, כדי לקנות לו דירה ולשקם אותו. כדי שיידע שהוא לא לבד.
ישנם אזרחים שמעמידים דוכני מזון בכל מיני מקומות בארץ, וכותבים ברשת החברתית למי שאין לו ממה לקנות אוכל: "בואו, קחו", ויש את בעלי המרכולים שמקצים מדפים בחנותם למוצרי יסוד ומפצירים במי שצריך לקחת, בלי תשלום, כי זה בסדר. כי זה הדבר היהודי לעשות, כי זה הדבר האנושי לעשות. כי אנחנו מרגישים לבד, אז לפחות נעזור האחד לשני ואולי נרגיש פחות בודדים. נרגיש עם.
יש כמובן גם את היוזמה של ענבר ומריוס נכט מ"קרן נכט" שהשקיעו 3.5 מיליון שקלים עבור עובדי תעשיית המוסיקה בישראל כשיצאו עם הפרויקט המוסיקלי הפילנתרופי "צו השעה" ובו עשרות גרסאות כיסוי לשירים עבריים. בכך, הם לא רק החזירו את הצבע לפנים של ריטה וקרן פלס, אלא סיפקו עבודה לכ-700 מעובדי תעשיית המוסיקה מאחורי הקלעים שאיש לא מכיר אותם ושלא השתכרו חודשים, אבל פתאום חזרו ליצור ולעשות למען פרויקט שהוא הכי לאומי באופיו שיש אבל היוזמה שלו היא יוזמה אזרחית. הם לקחו את העובדים השקופים שהפגינו ושבתו רעב והעניקו להם את הדבר הכי בסיסי ואנושי שניתן להעניק כרגע: עבודה.
גם ההתגייסות של העיתונאי גיא לרר ותוכנית "הצינור" (רשת 13) להשגת כספים עבור אנשים שנקלעו לקשיים כלכליים בתקופת הקורונה מבטאת יכולת רגישה לשים בזמן יד על בעיה חברתית שנוצרה בגלל החלטות ממשלה תמוהות ובלתי רגישות בעליל ולשנות את המציאות במהלך מהיר. כאשר ראש הממשלה החליט לחלק מענקים על מענקים לקראת חגים לכלל אזרחי ישראל, למרות שיש כאלה שעובדים ומתפרנסים ולא זקוקים לכך, מדובר היה בחלוקה לא נכונה של משאבי ציבור. אותו ציבור שלא זקוק למענקים האלו החל לכתוב ברשתות החברתיות שהוא מעוניין לתרום את הכסף, וב"צינור" פשוט חיברו בין התורמים למי שזקוק לתרומה.
בתוכנית כיוונו בתחילה אל יעד צנוע של מיליון שקלים אבל עד היום הצליחו לגייס סכום דמיוני של מעל 18 מיליון שקלים, ואף הקימו ועדה מסדרת כדי להעביר את הכספים באמת ובמדויק למי שצריך אותו. יש מי שיאמר שהם תכנית טלוויזיה ויעשו הכל בשביל הרייטינג ותשומת לב, אבל בעוד יש מי שמצקצק ותוהה על כנות כוונותיה של הפקת התכנית, מתנדביה נוסעים ברחבי הארץ ומחלקים כרטיסים מגנטיים שבהם כסף מזקיף קומה שתוכנית טלוויזיה היא שגייסה עבור מי שאין לו, ולא המדינה.
היזמות הנפלאה המאפיינת את העם הזה הייתה מתרחשת בלאו הכי, אך בימים האלה שבהם הממשלה בסוג של פשיטת רגל פוליטית, ערכית ומוסרית מזדקרים המעשים האלה ומראים עד כמה המדינה היא שצריכה פרויקטור, יחצ"ן ומומחה לייצור ספינים כדי שאלו יציעו לה איך לקבל בחזרה את אמון הציבור שאבד. איך ליצור ולייצר פרויקטים שיעבירו את התחושה שהמדינה רואה את אזרחיה, רואה את ההבדלים ביניהם, ערה לניואנסים ולצרכים השונים.
לא הכל פוליטי
ההתגייסות האזרחית הזו היא כל כך רחבה. כל כך מגוונת ומהווה אנטיתזה לפעולות המקטבות שיוצאות ברטוריקה של "כן ביבי" או "לא ביבי". היא חוצת מגזרים, חוצת דעות, ומתעצמת במקביל לכל ההרס ולשבר שחווים בתים רבים בישראל. אם יש תקומה בין הקיטוב, סיכוי להתאחד שוב, הרי היא נעוצה במאמצים האלה, לעשות את המעשה החברתי הנכון כשהכל סביבך בוער, כי כך נוהגים, כי לא הכל פוליטי.
אי אפשר לתת לפוליטיקה לעכל כמו חומצה את כל מה שיש בנו. יותר מידי קורבנות פזורים בינינו בגלל הנשורת הרעה והשלילית הזו. נראה שהפוליטיקאים לא ידאגו לשינוי החברתי הכל כך נחוץ הזה, כי לפני שהם חפצי חיים, הם תאבי כיסא. במובן הזה אנחנו מופקרים לגורלנו, וזו אחריות חברתית של כל אחד מאיתנו לשמור על העם.
למרות שמשרדי הממשלה השונים כן מנסים לקדם מיזמים תרבותיים וסוציאליים שונים, כבלי הבירוקרטיה מעכבים אותם מלקרות במהירות הנדרשת, ובמקרים רבים היוזמה שבאה מהציבור מקדימה, ובגדול, את היוזמה של המדינה, אם יש כזאת. וכשעוד מיזם חברתי שיצרו אזרחים עולה יפה, זה גם גורם לשקופים להרגיש פחות שקופים וגם מעצים עוד יותר את ההחמצה של המדינה. הרי גם הכסף שבו המדינה לא מצליחה אפילו לייצר תקציב לשנה שתיכף מסתיימת הוא, בסוף היום, כסף שלנו, כספי הציבור. מגיע לו ניהול טוב יותר, ומי שיכול ללמד את המדינה איך להעביר את זה הלאה הם האזרחים עצמם.
