בי"א בתשרי לפני תפילת שחרית קיבלתי את ההודעה שהרבנית מרים לוינגר נפטרה. בשחרית מצאתי את עצמי אומר קדיש עליה כעל אם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לקראת סיום ההקפאה ביו"ש: פורסם סדר היום לישיבת מת"ע
– חוקרים ישראלים: הקפדה על ריחוק חברתי אפקטיבית מסגר
– ההפתעה שמכינים בצה"ל לעימות הבא בצפון
לפני 40 שנה, באלול תש"ם, עברתי לגור בבית הדסה בחברון. זה היה חודשים ספורים אחרי התקפת המחבלים על המקום, שבעקבותיה החליטה הממשלה לפתוח את חברון להתיישבות יהודית מוגבלת. הייתי בחור ישיבה שעלה לארץ ללא משפחתו מניו יורק מספר שנים קודם לכן, רווק בתחילת שנות העשרים לחייו. מרים, שעלתה אף היא מניו יורק לבדה בגיל צעיר, כעשרים שנה לפניי, אימצה אותי כבן. בשנתיים שבהן גרתי בחברון וכן כשכבר לא גרתי שם ביליתי שעות רבות בשיחות איתה – קודם במטבח המשותף של 'הקומונה' של בית הדסה, ואחר כך במטבח ביתה בשכונת אברהם אבינו בחברון. שיחות אלו עיצבו משהו בסיסי באישיותי ובתפיסת עולמי. במילים הבאות אספר לא רק על האישה הגדולה והאמיצה הלוחמת למען ארץ ישראל, שמעשי הגבורה העקשניים שלה השפיעו על ההתיישבות היהודית בחברון וברחבי ארץ ישראל, אלא גם על האישה הגדולה שבמטבחה לימדה אותי חכמת חיים שבה הכלל והפרט שזורים זה בזה כך שאי אפשר להפריד ביניהם.
לפני שנים רבות סיפרתי לה שכיוון שאחיי ואני מעולם לא רבנו, שלא למדנו איך לחיות במתח ובחילוקי דעות עם אחרים. היא הגיבה: "ואילו הייתם רבים, היית צריך להתמודד עם הנזק שנגרם לך כתוצאה מזה. אין מציאות מושלמת שאין בה פגם. יש מחיר לכל מה שאנחנו עושים. כל בחירה שאנחנו בוחרים מטילה צל שאחר כך צריכים להתמודד אתו. החכמה איננה לבכות על הקושי, אלא לזהות אותו וללמוד להתמודד אתו". חכמה זו מלווה אותי מאז ועד היום.
היא לא חששה מעבודה קשה; היא חששה מחוסר משמעות, מריקנות. בעבורה המוטו "אדם לעמל יולד" היה כמעט מובן מאליו. לפני שהתחתנתי היא אמרה לי: "נישואין זה רק עבודה. תשכח מחמש השנים הראשונות. הכול זה עבודה". יחסי האהבה והכבוד ההדדי העמוקים והיפים ששררו בינה לבין בעלה, הרב משה ז"ל, שלהם הייתי עד מקרוב, הקנו למשפטים האנטי-רומנטיים האלה משמעות רבה בעיניי.
אחרי החתימה על הסכם אוסלו הגעתי אליה מעורער. דמיינתי שמפנים את כל יהודה ושומרון. היא סיפרה לי את הסיפור הבא: "אני זוכרת שראיתי פעם קריקטורה של אישה שוטפת את המדרגות המובילות לביתה בזמן הבליץ בלונדון. מטוס עובר בשמים, וכשהיא מרימה את ראשה, הבית שלה איננו – נשארו ממנו רק המדרגות. היא מסתכלת, מושכת בכתפיה, וחוזרת לשטוף את המדרגות". ואז התגלגל מפיה של מרים הצחוק האופייני לה, וכשהוא נרגע, היא הוסיפה: "אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים כיוון שזאת אמת ולא משום סיבה אחרת. אם אתה עושה משהו לשם כל תכלית אחרת חוץ מהאמת, אתה מכניס את עצמך לבית סוהר".
מרים לא פחדה ללכת לבית הסוהר למען הדברים שהאמינה בהם. לא הפחיד אותה המעצר שלה ולא של בעלה. אבל היא פחדה מחיים ללא אמת תהומית מקיפה. על חייהם של בורגנים אמרה: "אינני מוכנה להסתפק בכלא שהם קוראים לו חיים". על החיים בלב העיר חברון אמרה: "פה אני מרגישה חיה. כשאני יוצאת מחברון, אני נרדמת". נשמתה הגדולה הייתה זקוקה לחיים גדולים. אם החיים שהיא פגשה סביבה היו קטנים מדי עבורה, היא הרחיבה אותם כדי להתאימם לגודל נשמתה.
פעמים רבות שמעתי ממנה שבהיותה בת של חזן בברונקס, שלמדה בתיכון היוקרתי הלא-יהודי במנהטן "הנטר היי סקול", למדה לנגן פסנתר וגילתה כשרון רב בדבר. במקביל לכך, הלכה לבני עקיבא וחשבה לעלות לארץ. המחשבה על קריירה של פסנתרנית לא עלתה בקנה אחד עם חזון העלייה לארץ. היא הרגישה מתח בין שני הכיוונים הללו. לקראת סוף התיכון היא הייתה צריכה לנגן ברסיטל. היא התיישבה ליד הפסנתר ללא תווים מול הקהל, ופתאום שכחה את כל מה שהייתה אמורה לנגן. הכול ברח מראשה, ואצבעותיה קפאו. היא הבינה שהדבר נבע מהמתח בין הפסנתר לבין העלייה לארץ. היא הסתכלה על הקהל, אמרה: "סליחה, שכחתי את הכול", קמה וירדה מהבמה. בעקבות אירוע זה החליטה לעלות לארץ ולא לחזור עוד אל הנגינה בפסנתר.
כזו הייתה – אינטואיטיבית, טוטלית וחסרת פשרות. האינסטינקטים האלו פעלו גם כשהיא והרב משה התכוננו לעבור למלון פארק בחברון לפני פסח תשכ"ח. ברגע האחרון אמרה לרב משה: "אני לוקחת אתי את המקרר ואת מכונת הכביסה". וכך עשו. היא לא רצתה לשדר – לא לעצמם ולא לאחרים – שהם באו להפגין או לשהות שהות קצרה. הם באו לחיות בחברון. המקרר ומכונת הכביסה התוו את דרכו של ציבור שלם שהצטרף אליהם: המעשה שאנחנו עושים רציני מאוד. אין זה משחק הפגנתי מול הממשלה.
צילום: משה מילנר לע"מ
18/04/1976
ממלון פארק המתיישבים עברו לממשל הצבאי בחברון, שם גרו כשנתיים, ולאחר מכן לקרית ארבע, היישוב היהודי שקם ליד חברון העתיקה. אלו היו השנים של הקמת "גוש אמונים" והמאבק על השומרון. במשך כל התקופה הזו, מרים ורב משה לא שכחו את חברון העתיקה ואת יישובה ההיסטורי. בתשל"ט, כשתכנית האוטונומיה של הסכם קמפ-דיוויד איימה לסגור את חברון העתיקה בפני התיישבות יהודית, שוב פעלה האינטואיציה של מרים. היא וקבוצת נשים מקרית ארבע החליטו עוד לפני שהתייעצו עם בעליהן להיכנס לבית הדסה עם ילדיהן בלבד. הן חשבו שהממשלה תהסס יותר לפנות נשים וילדים, וכך אמנם היה. זה היה מעשה גבורה נשית, ומרים עמדה בראש החבורה. באותה תקופה טרם הכרתי את הרב משה ומרים, אך מאוחר יותר ראיתי אותו פעמים רבות מסתכל בה בהתפעלות ובחיוך כשהייתה משמיעה את דעתה בתוקף בנושאים שונים הקשורים לציבוריות הישראלית, גם כשדעתו לא הייתה זהה לדעתה. קל לי לדמיין את החיוך הזה על שפתיו גם כשהיא סיפרה לו על החלטת הנשים לעבור עם ילדיהן לבית הדסה, החלטה שהוא בירך עליה פעמים רבות בדיעבד.
כשהנשים נכנסו לבית הדסה עם ילדיהן ללא אישור ממשלה, הייתי אחד מתלמידי ישיבת קרית ארבע. מדי ליל שבת היינו נכנסים לבית הדסה אחרי התפילה במערת המכפלה, רוקדים ושרים לנשים הללו "אשת חיל". אני זוכר את מרים יושבת באמצע האולם המרכזי של בית הדסה, פניה מוארות וקורנות. כך בדמיוני נראתה מרים הנביאה.
זכורים לי במיוחד שני לילות במטבח של בית הדסה בשנת תשמ"א (1981):
באחד מהם התנהל ויכוח על הדרך של חב"ד, ובאמצע הוויכוח נכנס שלמה ארצי מלווה בסגנית ראש מועצת קרית ארבע, יהודית קצובר. שלמה ארצי בא להופיע בקרית ארבע, ויהודית, מנשות בית הדסה המקוריות, הביאה אותו, כמעט בעל כורחו, לבקר בבית הדסה אחרי ההופעה. מרים לא ידעה מיהו, גם אחרי שיהודית הציגה אותו. במהלך מספר דקות הוא עמד בפוזה מתגוננת שיצרה מחסום בינו לבין הסביבה. מרים, בחן ובפשטות הטבעיים לה, התחילה לספר לו על הוויכוח שהתנהל על חב"ד. במטבח של בית הדסה באותם הימים היה קסם מיוחד שקשה לתארו. הקסם הזה התחיל לפעול על שלמה ארצי. לאט לאט ראיתי כיצד החומה שבה התבצר נופלת. הוא התחיל לדבר ופתח בדיבור על האופי המיוחד של המקום. "המקום הזה מזכיר לי מקום שהייתי בו לפני שנולדתי", הוא אמר והמשיך: "עכשיו אספר לכם משהו שהרבה אנשים מרגישים, אבל לא יגידו לכם. כשאני רואה אתכם, אנשי ארץ ישראל, אני רוצה לומר 'קחו אתי אתכם'. אבל אינני אומר זאת כי אין לי כוח".
אילו לא הייתי עד לאירוע זה, לא הייתי מאמין שכך קרה. הכוח ששבה את ליבו של שלמה ארצי באותה ערב היה כוח של אנשים שבלועים בתוך ההיסטוריה והמסורת של עמם מדורי דורות עד שהם נושמים את נשימת עמם. מי שהייתה אחראית יותר מכול ליצירת אוירה זו הייתה מרים לוינגר.
בלילה השני העולה בזיכרוני סיפר בחור שהגיע מארצות הברית ללמוד שנה בישיבה על תכניותיו לחזור לארצות הברית. מרים ושאר הנשים שהיו שם – כולן עולות מארצות הברית – דיברו אתו כל הלילה על ערכם של החיים בארץ ישראל. בבוקר הוא החליט להישאר בארץ. היום הוא מחנך חשוב שהעמיד דור שלם של לומדי תורה.
גם אחרי שמשפחת לוינגר עזבה את בית הדסה ועברה לשכונת אברהם אבינו, היה ביתם פתוח לכל אדם מישראל. אפשר היה להיכנס אליו תמיד, גם בלי להקיש על הדלת. תמיד אפשר היה להצטרף לסעודת שבת, גם בלי להודיע מראש. לכל מי שהזדקק לכך גם מצאו מקום ללון. סעדתי שם סעודות שבת רבות כל כך, שבצד האוכל של אימי ושל אשתי, האוכל של מרים הוא האוכל שעולה בדעתי כשאני חושב על בית.
לא הכרתי מקרוב אנשים רבים שאני מוכן לדבר או לכתוב עליהם באופן מיתולוגי. אבל אין דרך אחרת לדבר על מרים או על בעלה, הרב משה. אני נזכר באשה המופלאה עם כוחותיה הגדולים ובבעלה התקיף ורב החסד, ומתמלא באהבה ובגעגועים.
יהי זכרם ברוך.
