כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו באמת היה צריך לצאת להפגין מול ביתו או מול משרדו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. העילה להפגנת הרבבות שלא התקיימה: דברי היועץ על האפשרות להוצאת ראש הממשלה בנימין נתניהו ל"נבצרות". השלטים שהמפגינים לא החזיקו היו אמורים לשאת כיתוב אחד: "נבצרות מהותית – קץ הדמוקרטיה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו בשיעור: וְשָׂמַחְתָּ֣ – לאסוף את הטוב ולהסתכל סביב
– סוריה מחדשת קשרים: שגריר עומאן בדמשק נכנס לתפקידו
– דעה: אשת אמת, באמת: קדיש לרבנית מרים לוינגר
למי שלא עקב אחר השתלשלות העניינים, נספר שהיועץ המשפטי לממשלה התראיין לרגל החג בשבועון החרדי "משפחה", ונשאל על הדיווחים בתקשורת שלפיהם הוא שוקל להוציא את ראש הממשלה ל"נבצרות". מנדלבליט השיב במתקפה על התנהלות נתניהו: "אם אתה מערבב את הדברים ומשתמש בכוח השלטוני שלך כראש ממשלה, כדי להשפיע עליך פלילית, פה מתחילה להיות בעיה קשה. איך מתמודדים עם הבעיה הזאת? אם באמת אי אפשר להתמודד איתה, יכול להיות שכן נתגלגל לנבצרות".
דברי היועץ, שלמעשה הובאו כבר בערב ראש השנה בטור של יהודה יפרח במקור ראשון, נועדו לשדר איום מרומז לראש הממשלה: אם לא תפסיק לתקוף אותי ואת מערכת התביעה, אקבע שאתה נתון ב"נבצרות מהותית", ולא תוכל להמשיך לכהן בתפקיד.
כדי להבין את עוצמת האיום צריך לחזור לחוק יסוד הממשלה, שהיה תקף לפני הקמת הממשלה המוזרה הזאת, הקובע כך: "נבצר מראש הממשלה זמנית למלא את תפקידו, ימלא את מקומו ממלא מקום ראש הממשלה". בקריאה פשוטה נראה שהסעיף מדבר על מצב אובייקטיבי: ראש הממשלה אינו מסוגל מסיבה כלשהי לתפקד. כיצד מצב כזה יכול להתרחש? למרבה הצער מדינת ישראל כבר התנסתה במצב כזה, כאשר ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון עבר אירוע מוחי ולא היה מסוגל לתפקד. במצב כזה לא צריך להיות משפטן דגול כדי להבין שנבצר מראש הממשלה למלא את תפקידו. אפשר גם לדמיין מצבים פחות חד־משמעיים, כמו ראש ממשלה מבוגר מאוד או חולה מאוד שחלה ירידה ביכולת התפקוד המעשית או המנטלית שלו. במקרה כזה נדרשת התערבות משפטית ורפואית כדי לקבוע אם "נבצר מראש הממשלה למלא את תפקידו", אולם בלב העניין ניצבת קביעה עובדתית.
מה שהיועץ המשפטי לממשלה מבקש לקבוע כעת מרחיק לכת הרבה יותר. מנדלבליט מבקש לנכס לעצמו את הסמכות לקבוע שנבצר מראש הממשלה למלא את תפקידו גם כאשר הנבצרות איננה נעוצה במציאות האובייקטיבית, אלא בחוסר שביעות רצון מהאופן שבו הוא ממלא את תפקידו. גבולותיו של סוג הנבצרות הזה, שהמשפטנים מכנים "נבצרות מהותית", כלל אינם ברורים. במקרה זה מדובר באופן שבו נתניהו מכהן תחת כתב אישום. דא עקא, בחוק אין כל הגדרה ברורה מה יוצר נבצרות כזו. הכול נתון לשיקול דעתו של היועץ – ברצותו מאשר וברצותו מוציא לנבצרות. איש אינו ערב לכך שנבצרות "מהותית" תופעל דווקא בזיקה להגשת כתב אישום. היא עשויה להיות מופעלת גם במצבים אחרים. לפי התפיסה הזאת שמנדלבליט אוחז בה, עצם כהונתו של ראש ממשלה כפופה לזכות וטו שמחזיק בידו היועץ המשפטי לממשלה, פקיד שלא התמודד בבחירות ולא זכה לאמון הציבור בהליך דמוקרטי אחר.
צריך להעיר שמנדלבליט מאיים באקדח מפחיד, אך ככל הנראה ריק מכדורים. האפשרות שהוא יממש את האיום ויוציא את ראש הממשלה נתניהו לנבצרות מהותית, כפי שהוא מאיים, נראית כיום קלושה. הסיבה לכך היא שינוי חוק יסוד הממשלה, שלפיו הוקמה "ממשלת החילופים" של גנץ ונתניהו. בממשלה כזו, קביעה שנבצר מראש הממשלה למלא את תפקידו שלא מסיבות בריאותיות, מובילה אוטומטית לבחירות. מי שיעמוד בראש ממשלת המעבר במקרה כזה יהיה נתניהו, למרות קביעת הנבצרות.
את התסבוכת החוקית הזאת, שנוצרה כדי להגן על ראש הממשלה, מנדלבליט מכיר היטב. הוא גם יודע שנתניהו והליכוד ישמחו מאוד לקבל מתנה בדמות הכרזת נבצרות כזו ולכן לא ימהר להעניק לו אותה. אך עצם העובדה שהאיום לא רלוונטי בנקודת הזמן הנוכחית אינה הופכת אותו לחמור פחות. האם מדינה שבה פקיד, בכיר ככל שיהיה וחשוב ככל שיהיה, מחזיק בסמכות להפיל ראש ממשלה או ממשלה, היא עדיין מדינה דמוקרטית? האם יועץ משפטי לממשלה שמעלה בדעתו להעלות איום כזה נגד ראש הממשלה שהוא אמור לייעץ לו עדיין יכול לשמש היועץ המשפטי לממשלה?
הכישלון של ברסי
הרעיון למנות את מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר משה בר־סימן־טוב לממונה הקורונה בתום תקופת המינוי של פרופ' גמזו, שראש הממשלה נתניהו מקדם לפי הפרסומים בשבוע שעבר, אינו מפתיע. בר־סימן־טוב מזוהה יותר מכל אדם אחר בישראל עם הטיפול בגל הראשון של מגפת הקורונה, שהתקבע בתודעה כמוצלח. הנתונים לכאורה חד־משמעיים: בשיא הגל הראשון היו בישראל פחות מ־10,000 חולי קורונה פעילים, לעומת יותר מ־60 אלף בימים אלו. מספר הנפטרים בגל הראשון עמד על כ־300 לעומת כ־1,500 בגל השני עד כה. מספר הנפטרים היומי, שעמד בשיא הגל הראשון על 13, הרקיע בשבת האחרונה ל־31. ועוד לא כתבנו על מספר החולים הקשים היום לעומת אז.
לאור הנתונים האלו ברור מדוע הטיפול בגל הקורונה הראשון בישראל נחשב לסיפור הצלחה, גם במערכת הפוליטית. היטיב לבטא זאת השבוע יו"ר הקואליציה ח"כ מיקי זוהר, שקרא בציוץ בטוויטר למינוי בר־סימן־טוב לאלתר, וקבע "מה שחשוב הוא מבחן התוצאה. משה בר־סימן־טוב עמד במבחן הזה בהצלחה". אולם, אם מתעמקים מעט יותר, המסקנה הזו משתנה. דיכוי הגל הראשון של הקורונה בישראל לא היה מעשה קסמים. הוא נעשה באמצעות סגר ארוך וקשה. הסגר אכן טיפל במגפה ביעילות, אבל כמו בבדיחה העתיקה, הניתוח הצליח אבל החולה מת, או כמעט מת.
לאורך זמן אי אפשר לטפל בקורונה באמצעות סגר, משום שמשמעות סגר כזה לטווח ארוך היא חיסול כלכלת המדינה. הטלת סגר היא צעד הגיוני רק אם בזמן שהסגר קונה לנו, במחיר יקר מאוד של עשרות עד מאות מיליארדים, נעשים הצעדים הנדרשים כדי לאפשר התמודדות עם המגפה בלי סגר. אך משרד הבריאות בניהולו של בר־סימן־טוב לא עשה כמעט דבר בתחום הזה, מלבד אולי הצטיידות בכמות גדולה של מכונות הנשמה (צעד שהיום נראה מטופש לאור השינוי באופן הטיפול בחולי קורונה, אבל בזמן אמת נראה הגיוני ולכן לא נכון לשפוט אותו לפי מה שאנחנו יודעים היום בדיעבד).
בר־סימן־טוב ידע להכניס אותנו לסגר, אך כשל לחלוטין ביציאה מהסגר. כלל לא ברור שיש לו הכישורים הנדרשים לכך, שהם בעיקר כישורי ביצוע. תכנון והקמה של מערך בדיקות וחקירות שיאפשר קטיעה מהירה של שרשראות הדבקה במספרים גדולים, זו עבודה לביצועיסט־על, לא למישהו שעיקר מומחיותו היא בחינת חלופות וקבלת החלטות.
ממונה הקורונה לא צריך "להחליט" (זה תפקידם של ראש הממשלה ושר הבריאות) ולא צריך "להנחות". הוא צריך לנהל ביצוע בהיקף גדול וזה אתגר מסוג אחר לגמרי. היציאה מהסגר השני חייבת להיות טובה יותר מהיציאה מהסגר הראשון, ולא כזו שתגרור אותנו לסגר שלישי שאת נזקיו ספק אם נוכל לתקן. כדי למנוע אסון כזה צריך איש ביצוע עם קבלות, לא אדם שכבר כשל במשימה.
