ואז זה הגיע, הוא קיבל הודעת טקסט שבישרה שהוא צריך להיכנס לבידוד. הוא התקרב אליי לאט, כמו שצריך להתקרב להיפופוטם פצוע אם לא רוצים להיהרג, ובישר לי שזהו, הוא צריך להיכנס לבידוד. היינו מוכנים לזה באיזשהו אופן, כי הקורונה הכתה הפעם קרוב. ועדיין הגבתי כמו שמצופה מאישה בת 41, אמא לחמישה, עם תואר וחצי, שבעה קילו מיותרים (פחות נקודת חן, לא הבנתי איך אחרי שהסרתי אותה לא הורדתי במשקל) – וצרחתי במשך חמש. עשרה. דקות. נאמרו דברים קשים, נסגרו חשבונות, ייתכן שהוטחו האשמות באבות אבותיו, מדור לדור ועד לאברהם אבינו. הילדים נזעקו לסלון כשאני מקציפה וצורחת: איך אתה עושה לי את זה, איך אתה עושה לי את זההההה. כולם היו המומים וידעו שהכי טוב כרגע זה לתת לצונאמי הזה להסתיים, ואני באופן בוגר ואחראי ברחתי לאוטו והתקשרתי לחברה לבכות על מר גורלי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מנהיגי קהילות קוראים: "ניצחון על הקורונה בידינו"
– כך תחזיר המשטרה את האמון בה
– אשת אמת, באמת: קדיש לרבנית מרים לוינגר
למה לא התקשרתי לאמא שלי? כי היא הייתה מתחילה כמוכם עם המשפטים השנואים עליי המתחילים ב"תגידי תודה ש…". תגידי תודה שהוא לא חולה, תגידי תודה שיש לך בית עם חצר, תגידי תודה שיש לך בעל. בשלב זה של השיחה נהיה לי אוטם בשבלול האוזן, והדבר היחיד שאני רוצה להגיד עליו תודה הוא שאין לידי חפצים חדים.
אז התקשרתי לחברתי הפרקטית והנהדרת, שמשום מה במקום לעשות את מלאכתה – שזה אומר, פשוט להיות בעדי ולהאשים את שאר העולם בכל הצרות שלי במקום לקחת אחריות – היא התחילה לתת עצות. זו לא בעיה, שהוא יהיה בחדר, את והילדים תמקמו את הסוכה בדיוק מול החלון שלו, ככה הוא יוכל לעשות קידוש ותשמעו. הראש שלי היה בכלל בכיוון של לחבוט בו בערבות ולרגום אותו באתרוגים, אבל היא המשיכה: תכלס הכי יסדר אותך אם תשיגי לו מיני בר, ככה הוא לא יסנג'ר אותך כל החג. עכשיו תדמיינו את המוח שלי מתפוצץ, כמשמעו מתפוצץ. המחשבה שאני ברגעים אלו מארגנת לכבודו סוויטה עם מיני בר, שהוא פותח אותו ומחכים לו שם מיני טוויקס ופחיות זירו קר, הייתה מחשבה אחת יותר מדי. זה הביא אותי לשאול שוב שאלות אמוניות קשות: למה לא אני???
הקב"ה היקר שלום, אני מעל חצי שנה בבית, ללא עבודה או שמחת חיים. מאז הסגר החדש חיי אינם חיים, בדיוק פרסמתי פוסט על זה שמעולם לא חוויתי עומס כזה בחיים הנפשיים שלי. בשום חופש גדול ובשום חופשת לידה ובשום חופשת לידה שהייתה בחופש הגדול. אני מרגישה שאני בכוורת, כל הזמן, אבל כל הזמן, משהו מזמזם פה. כל הזמן, אבל כל הזמן, מישהו צריך ממני משהו. גדולים וקטנים כאחד. והקב"ה, אני יודעת. תגידי תודה שהם כאלו חרוצים ויודעים לסדר ולתקתק ולבשל והכול. אבל דבר אחד אין להם – כוח, ודבר אחד יש לי והוא רצון. רצון שיעזבו אותי בשקט. "אבל אני אתמול קיפלתי כביסה", "אבל אני אתמול רוקנתי מדיח", "אבל אני אתמול הרדמתי את זוהר". סתמוווווו!!! ואני אתמול והיום וכבר 15 שנה כל הזמן והכול. אז הקב"ה, אני יודעת שטוב שהבאת לעולם את רשת גלידה גולדה לפני הקורונה. ריככת. ריככת את עוצמת המכה וגם את השומן הבטני שלי – אבל הוא? לתת לו להיות בבידוד??? ולהשאיר אותי לבד??? בסוכות??? אתה באמת רוצה לגזול מהם את המריבה השנתית על הלינה בסוכה? אתה באמת רוצה שאני אשכח את הלבוד כי גם ככה מעולם לא הבנתי למה הוא שייך? אתה באמת רוצה שכשהילדים יאמרו "רגע, אמא, אבל לא רואים את הכוכבים" אני אענה: "תכף אני אראה לכם מה זה כוכבים"?
לא רצית שנשמח בחגנו? אני אגיד לך מה ישמח אותי בחגי. שאני אהיה בבידוד. בחדר שלי. בחול המועד שלא נופלת בו שום שבת. שלי יהיה מיני בר עם זירו קר ומיני טוויקס. שאני אקח חופשה מהתקופה המשוגעת הזו. אתה ראית איזו יבבה יצאה ממני ביום כיפור בכל פעם שהחזן אמר מגפה. הבנות הגיבו בצורה של כיבוד אב ואם יש להן חלק בעולם הזה ומלמלו מתחת למחזור: אמא, את עושה לנו פדיחות. תפסיקי, תאספי את עצמך.
אז אחרי שצרחתי, בכיתי, נסעתי הלוך ושוב ושוב ושוב. חזרתי הביתה, הסתכלתי על הילדים, פתחתי את דלת חדר השינה והודעתי: כולם על אבא, והכנסתי את כולנו (ואני יודעת שזה מהלך שנוי במחלוקת) לבידוד משפחתי. כי איך אומרים בכתובה: If you're going into bidud .you're taking everyone with you
