האגדה המשפחתית מספרת שאת שמחת תורה של שנת 86' העבירו הוריי בחדר מיון. הוא התחיל בתור חג רגיל שכזה, אבל ברגע אחד קיבל תפנית, כאשר אחד הילדים נזעק לעזרת הנשים לקרוא לאמא שלי, וסיפר לה – ובכן – שבלעתי דגל של שמחת תורה. הייתי אז רק בת שלוש, כך שלא ניתן לייחס לי נטיות אובדניות, ובכל זאת, הגעתי למיון עם דגל תקוע עמוק בגרון, ואם הוא היה זז כמה סנטימטרים משם, מי יודע אם הייתי כאן כדי לספר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בג"ץ קבע: הבריכה בקריית ארבע תיפתח גם לשחייה מעורבת
– החיים או החיים הטובים – ההחלטה הגרועה והמתבקשת במלחמה בקורונה
– פיצוץ אוכלוסין: ממשלת מצרים פותחת במסע להפחתת ילודה
מעבר לעובדה שהאירוע הזה הפך לפריט טריוויה מביך בחיי, הכי הפתיע אותי לגלות שהכתובת לגמרי הייתה על הקיר. אמא סיפרה שלאורך כל ההקפות ראתה אותי מסתובבת ומוצצת את הקצה של הדגל, ושאמרה לי יותר מפעם אחת שאפסיק כי זה מסוכן. אבל אני הקטנה לא הקשבתי, ולפתע חלף על פניי אחד הילדים, ובלי לשים לב דחף את הדגל עם המרפק היישר לתוך הגרון שלי.
עד כאן הקפה ראשונה.
אמא אומרת שתמיד הייתי ילדה כזאת, שיותר מדי סמכה על האינסטינקטים שלה. לא משנה כמה ניסו ללמד אותי, בסוף הבנתי את המסר רק בדרך הקשה. כנראה לא הייתי מטריחה אתכם בסיפורי הילדות שלי, אלמלא המציאות הייתה מציפה אותם בזיכרוני.
"לך", "לכו אתם", "מלך", "בואו", "אהבת חינם". כולנו הרגשנו השבוע שמשהו מטורלל מאוד עובר עלינו. כבר תקופה ארוכה שאנחנו מרגישים את זה, אבל הסגר, השעמום, הקורונה והייאוש הכלכלי רק מחריפים את המצב. אנחנו כבר מבינים שנגררנו לקטסטרופה חברתית, אבל כמו ילדים קטנים ואימפולסיביים – קשה לנו להפסיק למצוץ את הדגל. ביד אחת אנחנו מנסים לעצור את העגלה במדרון, וביד השנייה דוחפים אותה עם עוד פוסט, עוד מסגרת לתמונה, כאילו השתלט עלינו איזה שד. לא אחת אני מתבוננת בפיד שלי ולא מבינה איך אנשים לא רואים על עצמם את הטיפשות. כל הפוסטים מלאי הטקס, כל הפאתוס המוגזם, כל המחשבה שדעתנו חשובה וחייבת להיאמר. לפעמים גם אני לוקחת חלק בבלגן הזה, נגררת אליו עם איזה פוסט מיותר, ושעה אחר כך שואלת את עצמי בשביל מה הייתי צריכה לכתוב אותו בכלל.
כולם מדברים על "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית", סרט הבלהות החדש של נטפליקס. "אם אתה לא משלם על המוצר – אתה המוצר", טוענים שם בכירי הרשתות החברתיות לשעבר. מישהו סוחר בתשומת הלב שלנו, הם מסבירים, מוכר למפרסמים את הפנאי שלנו, בהמשך גם את התודעה שלנו, מעצב עבורנו עתיד מעורר דאגות. דיכאון, בדידות, התמכרות, קיטוב חברתי, התפשטות פייק ניוז, תיאוריות קונספירציה, איבוד אמון במוסדות המדינה ובדמוקרטיה – כל אלה הם תוצאה ישירה של האופן שבו בנויות הרשתות.
עם קשר או בלי, השבוע שודר בשידור חוזר "הקרב על המוח" – סרטו המצוין של דרור גלוברמן שעוסק באותן השפעות. הסרט נפתח כשגלוברמן מצטרף לצעידה בשביל ישראל עם ד"ר דן אריאלי, לאחר שזה החליט להפסיק את עבודתו ולטייל במשך חודש שלם, מבוקר עד ערב, ללא סלולר. "אני 20 שנה עיתונאי", אומר לו גלוברמן, "ואני עסוק בסוגיה של תשומת לב, וכמה שאני מדבר על זה עם אנשים וכותב ומרצה – אני בעצמי הכי גרוע שיש. המודעות שלי לא עוזרת לי".
"יש מעט מאוד מקרים בהיסטוריה שבהם לדעת משהו עזר לפתור בעיות", משיב לו ד"ר אריאלי. "מה שאנחנו צריכים לעשות זה לשנות את הסביבה שלנו. אם אני אבוא כל יום למשרד שלך ואניח שם סופגניות ובורקסים, בסוף השנה אתה תהיה פחות בריא".
לשנות את הסביבה, האם זה בכלל אפשרי? אצלנו בגוש אדומים למשל, החליטו הורים בבית הספר לנסות לדחות עד כמה שאפשר את מתן הסלולרי לילדים. בכל פתיחת שנה הם נפגשים וחותמים על אמנה. אם הילד לא יהיה מוקף בילדים מהשכבה שלו שמחזיקים בסמארטפונים, הם סבורים, ממילא הוא לא יחוש בחסרונו, וכך ירוויח עוד כמה שנים של חסד.
המודעות לא עוזרת. מעשים, לעומת זאת, אולי כן. הערב נחגוג את שמחת תורה. בחג הזה אנחנו לא רק מקיפים את ספר התורה, אלא גם מוקפים בעצמנו – בקהילה, באנשים שאנחנו אוהבים ושעושים לנו טוב. אולי זה הזמן לחשוב גם על מי שמקיף אותנו במרחב הווירטואלי, ואיך אנחנו יכולים לדאוג שגם שם נהיה מוקפים בטוב. אם נתקלנו באנשים שמפיצים רעל, לזכור שיש כפתור של "הסתר" שמאפשר לנו לא לראות אותם. אם ראינו דף שמפרסם תכנים שתכליתם לפלג, להפסיק לעקוב אחריו. אם מתעורר בנו דחף לפרסם עוד איזה פוסט מתלהם, לעצור, לספור עד עשר, ולשאול את עצמנו אם הוא באמת נחוץ עכשיו. אולי הגיע הזמן שנלמד לנהל את הפיד שלנו, ולא ניתן לו לנהל אותנו. אולי אם נדע להקיף את עצמנו באנשים שלא מוציאים מאיתנו את הרפש, ממילא נהפוך להיות טובים יותר, וממילא לרוע יהיה פחות קהל.
