אני יודע אני יודע, יש קורונה, ויש חולים, ויש מורדמים, ויש מונשמים, ויש סגר, ויש הפגנות, ואין גנים, ויש דיווחים מפחידים, ומספרים מלחיצים, כן, אני יודע, אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית, דרמטית מאין כמוה, אני יודע את כל זה, אבל האמת היא שהדרמה הגדולה בחיי מתרחשת כרגע בקבוצת ווטסאפ אחת, שנוסדה, אאוט אוף דה בלו, לפני כמה שבועות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות המדיניות: הרש"פ ממשיכה להעביר כספים לאסירים
– מדוע נענש תלמיד חכם שפעל על פי ההלכה?
– מנהיגי קהילות קוראים: "ניצחון על הקורונה בידינו"
"עמיצור מרכז בהמות", זה השם של הקבוצה, "עמיצור", זה השם של השבט שלי בבני עקיבא, ו"מרכז", זה השם של הסניף שבו הייתי חניך, סניף מרכז ירושלים, ו"בהמות" זה מין קטע כזה של סניף מרכז, בכל המוראלים היינו צועקים "מרכז בהמות", למרות שלא היו שם בהמות בכלל, אם כבר להפך, כולם שם היו חמודים ורכים, והאמת, נראה לי שגם רוב הבהמות בעולם הזה הן גם חמודות ורכות, לא משנה.
עכשיו חשוב לי להסביר משהו. יש שבטים מגובשים כאלה, שעדיין שומרים על קשר, ונפגשים פה ושם, יש שבטים כאלה, שמזמינים לחתונות, ששולחים שנות טובות, שמתקשרים מדי פעם לשאול מה נשמע, יש שבטים כאלה, מגובשים ומאורגנים, אבל אנחנו לא שבט כזה, אף פעם לא היינו, הפעם האחרונה שבה היינו בקשר כ"שבט" הייתה בכיתה י"א, אולי י"ב, ומאז ועד היום, שקט, דממה. פה ושם היו חברויות כמובן, פה ושם הפייסבוק הקפיץ איזה שם עמום ונשכח, אבל בחמש עשרה השנים האחרונות לא שמרנו על קשר, אפילו לא קצת.
* * *
ואז זה קרה, ביום שלישי אחד, אגבי וחסר משמעות, בשעת ערב מוקדמת, אוֹרי ואבידן פתחו קבוצת ווטסאפ, הם צירפו אותי, ומיד לאחר מכן, עוד עשרות אנשים, עשרות אנשים! וכל מי שהצטרף הפך למנהל, אז כולם יכלו לצרף את כולם, וכולם באמת צירפו את כולם, פור גאד סייקקקק, וככה יצא שבתוך כמה דקות, כבר היינו שם ארבעים וחמישה אנשים בערך, כל השבט היה שם! כל הבנים, וכל הבנות, אבי ואייל ומשה וישראל ויואב ורואי ויואל ואביעד ודפנה ומוריה והילה וענבר ונויה וקרן ונעמה ומימי ותמר, כולם היו שם, ובגלל שכולם היו שם, כולם נזכרו בכולם, כולם נזכרו שכולם! ככה, בבום, בבת אחת, וגם אני נזכרתי פתאום, בכל האנשים האלה, שלא ראיתי שנים, איזה טירוף.
הסתכלתי על רשימת החברים בקבוצה. היו שם עשרות רבות של מספרים לא מזוהים. התחלתי לעבור מספר מספר, לנסות לזהות מי זה, לנסות להיזכר מי זה. היו שם אנשים שהיו חברי נפש שלי, ונעלמו לי מהחיים, היו שם אנשים שמעולם לא החלפתי איתם מילה, היו שם אנשים שניתקו איתי קשר בכעס, והיו שם סתם, אנשים מתוקים שפעם היו חברים שלי, והיום הם פשוט לא, ככה זה, ככה החיים. אוי זה היה כל כך מלחיץ ומוזר, איזה דבר זה, שכל האנשים האלה, שהכרתי כשהייתי ילד, נמצאים כאן עדיין איתי, על אותה האדמה, על אותה הארץ ממש! הם עדיין כאן! וגם אני עדיין כאן. איזו הזיה.
אורי שלח הודעה, חברים שלום, אבידן ואני חשבנו להרים מפגש, כמובן קורונה וזה, אבל התקבצנו כאן כדי להבין אם תהיה היענות ואז ננסה להתקדם משם, ובלי קשר, נחמד לראות שתוך שנייה אנחנו כבר ארבעים איש בקבוצה. ומלא אנשים ענו לו, איזה יופי, איזה כיף, בואו נארגן מפגש, ואני שתקתי, לא ידעתי מה לכתוב. פתאום נזכרתי בנער שהייתי, בחצ'קונים ובמשקפיים ובציצית הצהובה ובכיפה המקומטת ובדחף הנואש לתשומת לב, פתאום נזכרתי בימים הצפופים והמחניקים הללו, אני לא אוהב את מי שהייתי אז, למרות שהייתי די מקובל, ודי מצחיק, ודי מאושר, אני לא אוהב את מי שהייתי אז, עם מי שאני היום אני מסתדר יותר טוב, עם עצמי אני דווקא חי בשלום.
* * *
אחר כך הקבוצה השתתקה. באותה מהירות שבה היא קמה. איש לא שלח הודעה, איש לא פצה פה, במשך שלושה שבועות כמעט. זה היה מביך ומוזר, אבל גם קצת מרגיע. די חאלס, בשביל מה זה טוב. ואז, פתאום, שוב, אאוט אוף דה בלו, אחד החבר'ה שלח הודעה, היי, מותר לשאול איפה כל אחד/אחת היום ומה עושה בחיים. אולי יצא משהו מעניין לאור הקורונה הבאה עלינו. ככה הוא כתב. ומהרגע הזה ואילך העניינים יצאו משליטה.
כולם התחילו לספר על עצמם, לשלוח תמונות שלהם ושל המשפחות שלהם, כולם התחילו להגיב לכולם, יו אני לא מאמינה הילדים שלך נראים בול כמוך וואו! כולם התחילו להעלות תמונות מפעם, מישהו גאון שמר דף קשר מצחיק כזה שהיה לנו, עם כל השמות והטלפונים של כולם, איזה טריפפפ השם ישמור.
ככה יצא שבשבועיים האחרונים, בתוך כל הקורונה והסגר והילדים החנוקים והחרדות הכלכליות, אני נמצא במסע נוסטלגי בלתי ניתן לעיכול. אני מנסה להרדים את נח, ומסתכל על תמונות של הילדים של דפנה! דפנה!!!! אני משוחח עם אמא שלי בטלפון, ופתאום מקבל הודעה מאהוד, אהוד!!!!! אוקיי אתם לא מכירים את דפנה ואהוד אבל בשבילי זה ביג דיל, פעם הייתי בכאסח עם דפנה, לא דיברנו איזה שנה, אני לא זוכר למה, ואז השלמנו באיזו מדורה בל"ג בעומר, את זה אני דווקא זוכר.
אחחחחח החיים האלה, כל פעם שאתה אומר לעצמך, אוקיי אוקיי אני בסדר עכשיו, נראה לי שאני מסתדר, הם מחטיפים לך איזו כאפה קיומית מצלצלת. במקום להיות במתח מה יהיה עם הנגיף שמשתולל ברחובות, אני חוזר ומרפרש את קבוצת הווטסאפ של "עמיצור מרכז בהמות" ומחפש תמונות של אנשים שלא ראיתי חמש עשרה שנים. זאת האמת. אלה הימים. איזה טרלול.
