כאשר אדם מקבל מתנה, עיקר השמחה היא בהתחלה. לעומת זאת, לאחר שכבר משתמשים בדבר ומתרגלים אליו, מטבע הדברים השמחה הולכת ופוחתת. זאת הסיבה שגם לפי ההלכה יש לברך שהחיינו בשעת הקנייה או בשעת השימוש הראשון.
אם כן, עולה השאלה מדוע בחגיגת התורה הדברים הפוכים? מדוע חג "שמחת תורה" נקבע לסיום התורה, ולא נקבע לתחילת התורה, בחג השבועות, או בשבת בראשית?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות המדיניות: הרש"פ ממשיכה להעביר כספים לאסירים
– צפו בשיעור: וְשָׂמַחְתָּ֣ – לאסוף את הטוב ולהסתכל סביב
– אין ואקום: האזרחים נרתמים היכן שהמדינה כשלה
אמנם בדברים פיזיים עיקר השמחה היא בהתחלה ולאחר מכן היא מתעממת, אבל בדברים ערכיים ורוחניים ככול שעובר הזמן ומגלים את עוצמתם ואת חשיבותם, השמחה רק הולכת ומתגדלת. כך למשל, חתונה בין איש לאישה אוהבים. החתונה היא שמחה גדולה, אך התקווה היא שבחגיגת ימי הנישואים הבאים השמחה של בני הזוג רק תגדל, כי הם הולכים ומגלים עוד ועוד את הטוב שבבן או בת הזוג.
הדברים נכונים עוד יותר לגבי התורה. כאשר עם ישראל קיבל את התורה וכן כאשר יהודי מתחיל ללמוד תורה, קשה בהתחלה לראות את גדלותה של התורה, והיא עלולה להיראות כספר חוקים גרידא. אך כאשר עמלים בתורה ורואים את דבר ה' המתגלה בתורה ובמצוות. פתאום זוכים לראות את האור האלוקי שבה, ומבינים שהדרך להידבק בהקב"ה היא דרך לימוד התורה, והשמחה רק הולכת ומתרבה. לכן, עיקר השמחה היא בסיום התורה.
אבל האמת היא שאי אפשר לסיים את התורה. כאשר מגלים את האור האלוקי האין סופי שבתורה, מבינים שכמה שנלמד תורה, תמיד נוכל לגלות בה עוד ועוד עומקים. לכן מנהג ישראל הוא להתחיל ולקרוא את תחילת פרשת בראשית בשמחת תורה, למרות שנקרא את פרשת בראשית בשבת שאחרי שמחת תורה. כל זה בכדי להראות שאין סיום חלילה בלימוד התורה.
האמת הגדולה הזאת שהתורה האלוקית היא הדרך שדרכה מתחברים לריבונו של עולם, נכונה לכל יהודי ויהודייה באשר הם. בפנימיות אין הבדל בין יהודי אחד למשנהו בחיבור לתורה, ולכן בשמחת תורה כולנו רוקדים במעגל. כמו שבמעגל המרחק בין כל נקודה בהיקף למרכז המעגל שווה, כך נשמה של כל יהודי קשורה לתורה באופן שווה, ואין מי שעדיף חלילה על חברו. זאת הסיבה גם מדוע חוגגים עם ספר תורה סגור, ולא בלימוד תורה, כדי בשמחת תורה אנו חוגגים את הקשר הנשמתי שיש לכל יהודי לתורה, בלי לבדוק את הרמה הלימודית שלו.
גם השנה, כאשר חגיגות שמחת תורה יצומצמו למינימום של המינימום, הקשר הנשמתי בין עם ישראל לתורה הוא נצחי וקיים, גם אם לא נוכל לגלות ואתו בפועל בריקודים יד ביד. יתרה מכך, אולי השנה, הקשר המיוחד הזה יבוא יותר לידי ביטוי, כי כאשר אי אפשר לממש משהו, הנשמה יותר מתגעגעת ועורגת אל הדבר. אז השנה נכסוף כולנו להקפות של כל השנה, ונזכה בעזרת ה' בשנים הבאות עלינו לטובה לחזור ולרקוד עם התורה עם עוד יותר דבקות וחיבור לה'.
