"נו, אבל כבר היינו פה פעם, ראינו את זה כבר, משעמם, בוא נעשה משהו אחר, חדש". כמה פעמים כבר שמענו את הטענות האלה, או אפילו רטנו אותן בעצמנו, לא עלינו.
מדוע מברכים בשמחת תורה את ברכת שהחיינו –המסמלת התחדשות, כאשר חוזרים שוב על מה שכבר למדנו? כבר היינו כאן, ראינו את הטריילר, הספוילר ואת הסרט כולו. כולנו חכמים כולנו נבונים, כולנו יודעים את כל התורה כולה. על מה ולמה השמחה?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אין ואקום: האזרחים נרתמים היכן שהמדינה כשלה
– בלי נורמות: הבדיחה של גמליאל על חשבוננו
– ר' נחמן מברסלב בארץ ישראל – מסע בין ייאוש, שורשים וציונות
ישנן מספר תשובות בכמה רבדים – אך לכולם הנחת יסוד משותפת: חידוש יוצר שמחה. חידוש הוא השתלמות והתקדמות, והשמחה היא פועל יוצא של ההשתפרות. אך הנחה זו רק מחזקת את השאלה: כיצד ניתן לברך שהחיינו ולהתחדש בתורה שכבר למדנו את כולה?
א. נתחיל בעיקרון הנפלא של הרב קוק – עצם החזרה יוצרת חידוש: "לפעמים יש, שהדאגה שמא מה שעולה על דעתי כעת איננו דבר חדש, והכל יודעים אותו זה מכבר, וגם אני בעצמי כבר הגיתי בזה, [אבל] צריכים לדעת, שאין שום אפשרות שלא יהיה כל רעיון הפורח בנשמה שווה ממש לרעיון אחר שכבר פרח מאז…ואפילו כשנדמה שאין מוסיפים דבר ושום רעיון חדש, אין הדבר כן, כי [אפילו] במה שמעתיקים את העניינים ממקום למקום, מוסיפים תנועה חיותית ואור פנימי…כך דברי תורה כל זמן שהאדם ממשמש בהם מוצא בהם טעמי תורה". בדומה לטענת הפילוסוף היווני הרקליטוס, כי אין אדם יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים, סובר הרב קוק כי ההתחדשות, מבחינה ביולוגית, אבולוציונית ורוחנית, היא דבר מובנה במציאות. הבריאה היא התחדשות קבועה. כל רגע ורגע העולם מתחדש. על כן כל לימוד, ואפילו חזרה מדויקת על הלימוד שכבר למדנו – יוצר חידוש ושמחה באדם ובעולם.
ב. התשובה של הרב קוק מרתקת, מטאפיזית, אך קצת קשה ליישום בחיי היומיום. עדיין, לא ברור כיצד לימוד חוזר של חומר שכבר למדנו יכול ליצור חידוש ממשי? על שאלה זו מנסה לענות מזווית אחרת רבי נתן – תלמידו של רבי נחמן מברסלב: "צריכים לדבר בזה הרבה…וצריך להתחזק בהתחזקות ועזות דקדושה מחדש בכל פעם…בכל יום יהיו בעיניך כחדשים…והא בהא תליא, כל מה שמתקרב אליהם זוכה לעזות דקדושה ביותר, וכל מה שזוכה לעזות דקדושה ביותר הוא מתקרב אליהם ביותר". רבי נתן מציג טיעון שעל פניו נראה מעגלי, טיעון שנשמע כמו לומר למישהו עצוב: אתה רוצה להיות שמח- אז תחייך ואז תהיה שמח.
על פניו פרדוקס, אבל זו בדיוק העצה שמגישה הפסיכולוגיה היהודית והחיובית גם יחד. וכך כותב רבי נחמן: "שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ, שהוא בעצבות ומרה שחורה, ומכניסים אותו…ומכריחים אותו בעל כורחו שיהיה שמח". במבט נוסף ניתן לראות שאין כאן באמת פרדוקס, אלא רז קיומי גדול: "הא בהא תליא" [זה בזה תלויים].
הרצון, הפעולה והתוצאה תלויים זה בזה, יש ביניהם קשר מעגלי. צריך להתחזק בהתחזקות (ובלשון הזוהר: "אתכפיא"). חיים בשמחה תלויים ברצון להיות שמח. ההתחדשות תלויה ברצון האקטיבי להתחדש. לרצון תפקיד קרדינלי. "הרצון", אומר הרב קוק, "הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו". אך עדיין מתבקשת השאלה: מניין הרצון ההתחלתי?
כאן טמון הסוד הגדול של העיקרון "הא בהא תליא". הצעד הראשוני אינו חייב לנבוע מרצון גדול, הוא יכול להיות במעיין כפייה עצמית. ניתן לייצר רצון! לדוגמא, אדם שרוצה להוריד במשקל אך לא רוצה לעשות ספורט. העצה פשוטה: צא לריצה הראשונה בלי רצון, לריצה השנייה יהיה לך רצון! הרצון עצמו מתחדש ונוצר בעקבות ביצוע הפעולה (נטולת הרצון) אשר נעשתה "בעקבות" הרצון אותו רצינו להשיג מלכתחילה. עצם החיוך יכול להוביל לשמחה. הא בהא תליא. אך יחד עם העצה הפסיכולוגית לאדם הפרטי, ישנה בדברי רבי נחמן גם חובה חברתית: במקרים פתולוגיים בהם לאדם אין כוחות נפשיים לביצוע הפעולה הראשונית, ישנה אחריות חברתית לסייע לו לחדש את רצונו, להרקיד אותו עד שירקוד בכוחות עצמו.
ג. תשובה שלישית, מבוססת על התפיסה היהודית הסוברת כי אין לאדם יעד אמפירי, ישנה רק דרך, ישנו עמל, התחדשות כדרך חיים. וכדברי הרב קוק: "כי לא להגיע לאיזה מדה ידועה היא מטרתנו הכללית, כי אם להתעלות וללכת תמיד הלוך ועלה". וכפי שמבאר רבי יצחק לוי מברדיצ'יב: "בכל פעם שמשיגים, יודעים מה שיש עוד השגה למעלה מזו עד אין סוף וזהו דרך הצדיקים להשם יתברך". וכך גם אצל רבי נחמן: "כי מה שמקיף לזה, הוא בחינת פנימי אצל חברו, שהוא במדרגה למעלה ממנו, וכן למעלה מעלה". בתפיסה זו ההתעלות תמידית, היעד הוא ההליכה מחיל אל חיל. בתפיסה זו אין בית מדרש ללא חידוש. תמיד יש לאן להתקדם, להשתפר- ולשמוח. אומנם יש שיראו טיפוס הרים אינסופי שכזה כפעולה סיזיפית וחסרת תכלית, אך ניתן לראות בה, כפי שרואה הרב קוק, גורם לשמחה ואופטימיות: "כי איך אפשר להתייאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה".
לפעמים, בסיום קריאה של ספר, ישנה תחושת מיצוי ולפעמים עצבות: "זהו נגמר, כבר לא נקרא בו שוב". בסיום קריאת חומשי התורה, ישנה שמחה, על הסיום, אך בעיקר על האפשרות להתחדש וללמוד בהם שוב. כפי שראינו, ההתחדשות יכולה לנבוע ממספר גורמים: מעצם החזרה, מהרצון להתחדשות ואפילו מהחובה והזכות להשתפר. ברכת שהחיינו בחג שמחת תורה היא ברכה על הקריאה וההתחלה החדשה. היא למעשה תפילה ובקשה להתקדמות תדירית. וכפי שכותב הרב קוק: "ומה היא תשוקתי התדירית, יותר טוב לומר טבעי הקבוע, טבע נפשי ומהלך רעיוני? רק להתחיל מחדש, מבראשית. תמיד הנני עומד אצל ההתחלה". חג שמח, חיים של שמחה, התחדשות, שמחה, התחדשות וחוזר חלילה.
