זו לא הייתה רק הפוגה נעימה מהביקורת בארץ ומסִדרת תיקי האלף; זה לא היה סתם מפגן אהבה וכבוד מלטף־אגו, שהחל במנחה היוצאת מגדרה כשהיא מזמינה אותו לנאום, והמשיך בתשואות אינסופיות מ־18 אלף הנוכחים באולם הכנסים הגדול; זה היה בסיס להרצאת פרי־סטייל אולטימטיבית משולבת בנגיעות סטנד־אפ מבית היוצר של לשכת ראש הממשלה. ועידת איפא"ק 2018 הייתה הזדמנות מצוינת עבור בנימין נתניהו להביא למרכז הבמה את מכלול כישוריו הרטוריים, כשהוא מוקף בלהקת מעודדות שאי אפשר להמעיט מערכה או מעוצמתה. ברהיטות אופיינית ובביטחון עצמי כמעט בלתי נתפס נוכח התיקים המונחים על כתפיו, סיפק ראש הממשלה מפגן של שליטה בחומר ובאמצעי העזר, ושלף קריצות מתוזמנות היטב לקהל.
"הכי רחוק מהחקירות", כתבו בכותרות העיתונים למחרת בבוקר, אבל נאום נתניהו השבוע במגרש הכמו־ביתי והחם של השדולה היהודית־אמריקנית היה גם הכי רחוק מנאומיו הקודמים באותו פורום. אכן, מאז ומתמיד ביקוריו שם אופיינו ביחס חם דו־צדדי, וראש הממשלה ידע גם בהופעותיו הקודמות לכוון היטב את דבריו לקהל השומעים, להחניף להם ולהודות על תרומתם המשמעותית ליחסי ארה"ב־ישראל. אולם עד היום הקפיד נתניהו לעמוד מאחורי הפודיום ולקרוא את מרבית הנאום מהכתב, גם אם בדרכו הסוחפת. הפעם, במופע ספונטני מתוכנן היטב, הוא ביקש לרדת אל הקהל, שלח נפנופי שלום מקדמת הבמה, והמשיך משם את הנאום המחויך שלו כשהוא מתהלך על הבמה בביטחון של מרצה טד חסר עכבות. רק היה חסר שיפשוט את הז'קט ויניח אותו בנונשלנטיות על הכתף, אובמה סטייל.
כמו בנאומיו הקודמים שם, גם הפעם איראן כיכבה, אבל זו איראן אחרת. כזו שנתניהו לא רק מאיים עליה, אלא גם מציג אותה כמי שתכף מתמודדת עם בידוד מדיני משתק. וזו הייתה הנקודה המשמעותית ביותר שמלמדת על המהפכה האיראנית בבית הלבן. סגן השר מייקל אורן סיפר זה מכבר כי לפני למעלה מעשור החלה להתפתח אסכולה אמריקנית הסוברת שישראל איננה הפתרון במזרח התיכון, אלא הבעיה. התפיסה של הקבוצה הזו גרסה שארה"ב משקיעה את מיטב דולריה בצד הלא נכון של הסכסוך המזרח־תיכוני – אצל חלק מהשיעים וכל היהודים.
כתוצאה מכך, המיליארדים שלה מתאדים בקריסת עיראק, או לחילופין מושקעים בבנייה בהתנחלויות – בשכונת גילה הירושלמית, לדוגמה. למרבה התדהמה, החלופה להשקעה האמריקנית הלא מוצלחת הזו – אליבא דאותה קבוצה, כמובן – היא השקעה באיראן. הזוי ככל שזה יישמע, האסכולה המדוברת האמינה ועדיין מאמינה שלמרות משטר האייתוללות שמאתגר קלות את התפיסה המערבית, הרי שבסך הכול האיראנים מפגינים תפיסה חילונית, ויש להם כבר עכשיו השפעה מרשימה במזרח התיכון. עם שיתוף פעולה נכון, איראן יכולה לפטור את אמריקה מהמעורבות באזור, ולהותיר את היבשת המנותקת בשלוות עולמים. קשה להבין איך התפיסה הזו מסתדרת עם אידיאולוגיית הג'יהאד הממומן בכסף איראני, אירועי טרור אוויריים במערב או עם המציאות בכלל, אבל רבים וטובים מהלועזיים שם האמינו שהפתרון היצירתי למזרח תיכון חדש הוא להחליש את ישראל לטובת אויבתה הגדולה ביותר.
ב־2008 קיבלה אסכולה זו את המושב החשוב ביותר בעולם, כשאחד ממאמיניה הגדולים כבש את קודקוד ההנהגה של היונייטד סטייטס. כל התנהלותו של הנשיא ברק אובמה הייתה נגזרת של התפיסה הזו – מהבחירה לפתוח את המסע הבינלאומי שלו בנאום קהיר, דרך תמונת הנעליים על השולחן בעת שיחה עם נתניהו, ועד להקלה המדאיגה בסנקציות נגד איראן. ישראל היא המכשול, איראן היא הפתרון. כמה מופרך, ככה פשוט.
כל הזמן הזה עמד נתניהו בגאון מול פרץ הפרו־אובמה באמריקה ובישראל. ראש הממשלה הוצג כאן כמעורר היסטריה, כפרנואיד מדיני וכמובן כמי שמבקש לעשות הון פוליטי מחרדה יהודית רבת דורות. היום, כשהוא מתרוצץ ממדינה אחת לאחרת ונדרש לתמרן בתוך לו"ז ביקורי אח"מים בארץ ובתפוצות (מי אמר בידוד מדיני וקיבל?), ברור לעין כול מה שנטען בעיתון זה לאורך השנים – ההידרדרות ביחסים עם ארה"ב לא הייתה פרי התנהגותו של היושב ברחוב בלפור בירושלים, אלא של התושב הקשוח שהתגורר אז בבית הלבן.
כשהוא מגובה במערכת הביטחון הישראלית, שסבורה כמותו כי בראש האיומים על ישראל עומדת איראן, דבריו של נתניהו שוב אינם זוכים לאותו זלזול כקודם. בגיבויו של נשיא ארה"ב הנוכחי, דונלד טראמפ, השלים השבוע ראש ממשלת ישראל את המהפך בתפיסה האזורית של המזרח התיכון, והשיב את השפיות והצדק לשולחן הדיונים. עכשיו הנשיא האמריקני רוצה להחזיר לשם גם את הפלסטינים. לשם שינוי, הפעם הצד המטרפד תדיר, זה שרגיל לתת מענה טרוריסטי לכל ועידת שלום, מוצג כמכשול האמיתי בדרך למשא ומתן, המכשול המרכזי בדרך לעתיד טוב יותר לנו ובעיקר לעם הפלסטיני עצמו.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
