למעלה משבעה חודשים אחרי שפרצה מגפת הקורונה בישראל, כנראה שלפחות על עובדה אחת ישנה תמימות-דעים בין מגזרית: החברה ישראלית של תחילת שנת תשפ"א היא חברה מרוסקת, מסוכסכת ובעלת רמת סולידריות חברתית נמוכה במיוחד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסוד של שמחת תורה: התחדשות, הרצון והשמחה
– בניגוד לחוק? אסירים בטחוניים ממשיכים לקבל כספים מרש"פ
– כיצד יגיב חיזבאללה להסכם גבולות ימי מול ישראל?
הקבוצות החברתיות המרכיבות את המרקם הישראלי מסוכסכות וחשות טינה אחת כלפי השנייה. בנוסף, גם נאמנויות פנימיות נקרעות ולא עומדות ברוח הרעה ששטפה את החברה הישראלית. כך, מאבקים פנים מגזריים צפים מעל פני השטח באופן בוטה וחד.
מה לא היה לנו במהלך התקופה הזו? גבולות השיח המקובל נחצו בלי להניד עפעף, התנהגויות שמטרתן להנכיח את חוסר האכפתיות הכלל ישראלית והרב מאוד ביטויי בוז ושנאה של נציגי מגזרים שונים ואזרחים מהשורה כנגד קבוצות אוכלוסייה אחרות.
יש לתופעה זו מספר מרכיבי יסוד שעשויים לתת לה פשר. ראשית, החברה הישראלית בבסיסה היא חברה לאומית המבוססת על שבטיות ועל קבוצות אוכלוסייה שרמת הסולידריות ביניהן אינה גבוהה ממילא. שנית, אנחנו חווים את אחת התקופות הקשות בתולדות המדינה מבחינת האיום האישי והכלכלי והעתיד לוט בערפל כבד. ומעל לכל, בשנים האחרונות, התקשורת ובדגש על התקשורת המשודרת, מדגישה את "האחר", את השונה כמכוער ובכך מחצינה ומדגישה את המחנאות והמגזריות של החברה הישראלית. בתקופה זו כשכולם ספונים בבתיהם, השפעתה על התודעה הציבורית גבוהה מן הרגיל.
למרות כל תנאי הבסיס הללו שמקשים על החברה הישראלית את שמירת הסולידריות הראויה, עדיין המצב הבעייתי אליו נקלענו דורש הסבר. דיון זה נדרש במיוחד לנוכח ההתלכדות הידועה של החברה הישראלית לנוכח איומים משמעותיים, כפי שנוכחנו במהלך ההיסטוריה בארץ.
נראה כי תהליך ההסלמה של התפוררות הסולידריות נשען על שני מאפיינים ייחודיים לתקופה הנוכחית. הראשון הוא שסע פוליטי מעמיק וחריף במיוחד, אומנם אין זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל חווה משבר פוליטי עמוק ויסודי אך הפעם הוא ייחודי בעיקר בשל העובדה שהוא מתנהל ברובו בזירה הציבורית החוץ פוליטית באופן בלתי ממוסד ובלתי נשלט. יותר מכך, זו פעם ראשונה בה כל צד טוען לרמיסת הדמוקרטיה הישראלית על-ידי הצד שכנגד ולמעשה נוצר "מאבק פוליטי ללא גבולות". המאפיין השני הוא שכל התנהגות של כל פרט ושל כל קהילה משפיעים באופן ישיר ומיידי על עצם חייו, על איכות חייו, על הגבלת זכויותיו האזרחיות למיניהן ועל מצבו הכלכלי. זוהי חוויית משבר אחרת ולא מוכרת שאיתה החברה הישראלית לא התמודדה מעולם.
לנוכח המצב ולאור שני מאפיינים ייחודיים אלה נראה, כפי שרבים אולי חושבים שאין הרבה מה לעשות והחברה הישראלית של פוסט-הקורונה תהיה מקוטבת, משוסעת ומגזרית הרבה יותר. קבוצת "מרימי הידיים" מתחלקת לשניים, מחד המיואשים מהתפוררות הסולידריות אשר חושבים שבמצב שנוצר אין הרבה מה לעשות ושאנחנו נלמד להסתדר עם זה ומאידך מעודדי הפירוק החברתי אשר חושבים כי בכך יצליחו להטות את הכף הפוליטית-חברתית לטובתם. אלה גם אלה טועים טעות מרה, המחקר הסוציולוגי מראשיתו ועד ימינו עמוס בידע אמפירי ותיאורטי המלמד על חשיבות הסולידריות הלאומית כתנאי הכרחי לשרידותה של חברה ולשגשוגה. אין הדבר מחייב כמובן הסכמה מלאה בין קבוצות שונות בחברה, היפוכו של דבר. אך תחושת "ביחד" הבאה לידי ביטוי בשותפות גורל ורעיון לאומי מאחד הינם מרכיבים הכרחיים, לא פחות מכך, לעתידה הלאומי של ישראל.
חלק משמעותי והכרחי בשיקומה של החברה הישראלית לאחר ההתגברות על מגפת הקורונה הינו שיקום חברתי. מעבר להיבטים הברורים ממילא של שיקום הכלכלה והמשק, הבראת מערכת הבריאות והכנת מערכת החינוך לעידן הבא, חייבים כל הגורמים להתגייס לשיקומה של החברה הישראלית מבחינת הסולידריות האזרחית. שיקום זה צריך להתבסס על פעולה מיידית, אקטיבית ומשמעותית בה ייטלו חלק גורמי שלטון מקומי וכלל ארצי, גורמים מוסדיים לצד גורמי המגזר השלישי. אולם יותר מכל, יזדקקו כל המגזרים והקבוצות אשר מתקיימות זו לצד זו בחברה הישראלית לשנס מותניים, לדעת לוותר על אמיתות יסוד מגזריות ולחתור, למרות הקושי, לבנייה ויצירה מחודשת של סולידריות כלל ישראלית. זה אפשרי, אך יותר מכך – זה הכרחי.
ד"ר עדו ליברמן, מרצה לסוציולוגיה באקדמית גליל מערבי, יועץ מדעי ומנחה מקצועי במכון מסקר.
