יום רביעי, אפריל 30, 2025 | ב׳ באייר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אורלי גולדקלנג

סגנית עורך מקור ראשון

להחזיר לנבחרים את הסטירה שמדי יום מצלצלת לאזרחים על הלחי

איך ייתכן שאחרי כל מה שעברנו, הישראלים רוצים שגם הממשלה הזו תתפרק? אולי משום שאת החסרונות של מערכת הבחירות אנחנו כבר מרגישים, אז לפחות שנהנה מהיתרונות

מכל הנתונים שעלו מסקר חדשות 12 ביום שלישי השבוע, מעניין במיוחד הנתון הבא: 49 אחוזים מאזרחי ישראל בעד בחירות. 30 אחוז נגד, השאר לא יודעים או לא מעוניינים לענות. אכן, העם רוצה בחירות. ממש־ממש בחירות. לא שאלו אותו אם הוא בעד החלפת השלטון. לא שאלו אם הוא מרוצה מהממשלה או לא. בחירות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התפוררות הסולידריות מאיימת על קיומנו
– שמחת תורה: החג שבו כל היהודים שווים
– המחבלת מסבארו ניצלה את הרדיו לבקש חנינה לבעלה

אנחנו, בוגרי שנה של שלוש מערכות בחירות רציפות, שכל אחת מהן הביאה את נבחרינו על יועציהם ואסטרטגיהם לתחתית שיח הביבים האפשרי; אנחנו, שקצנו במראה של שלטי תעמולה יומרניים ופתקי הצבעה טורדניים; אנחנו, שמחקנו מפלגות והחיינו מפלגות; שכבר העדפנו אחדות מלאכותית שמחברת יריבים מלאכותיים בזכות עצמם על פני בחירות רביעיות – אנחנו, ברובנו, רוצים בחירות.

לא זזים שמאלה במילימטר. שלטי תעמולה ופתקי בחירות מושלכים ברחוב באשדוד, ספטמבר 2019. צילום: לירון מולדובן

אלה לא אנשי המהפכה בלבד שהשיבו כך. אלה לא אנשי רק־לא־ביבי וגם לא אנשי בואו־נגוון־קצת־עם־ביבי. כדי להגיע למספר הזה, לא די אפילו בתפיסת דיל־לביבי־ונצא־מהפלונטר. יש שם תומכי נתניהו ומתנגדי נתניהו. מופתעי בנט ומחבבי בנט מאז ולתמיד. אנשים שלא רואים דרך אחרת לצאת מהסבך הפוליטי ומהשבר הכללי, מלבד ערבוב וחלוקה של כל הקלפים מחדש. אין תעודת עניות גדולה מזו לממשלה הבלתי מתפקדת, על עימותיה הפנימיים והפנים־פנימיים, הפרות הסגר שהיא עצמה חתומה עליו ושיח הרדידות שהיא מתקשה להיפרד ממנו, גם אחרי שהקלפיות נסגרו בפעם השלישית.

אומר לעצמו האזרח הקטן: אם ממילא אנחנו בשיח בחירות מבזה, אם כל החלטה כאן מתקבלת בהתאם לרווח הפוליטי ולא הענייני – שיהיו כבר בחירות ונגמור עם זה. ישחקו הנערים לפנינו, ויהיו לנו כמה חודשים להשתעשע בהם בסקרים. נראה אותם עושים את זה תחת איסור התקהלויות ומגע עם הבוחר.

ממשלת האחדות המפולגת והמפלגת הצליחה להבליע את פוסט טראומת הבחירות בטראומה חדשה: הכאוס הכללי שהיא משדרת. אם מישהו פה חשב שהאחריות הלאומית תגבר נוכח המצב על האינטרס האישי־מפלגתי – ואני בהחלט חשבתי כך – באה ממשלת ישראל ה־35 בגיבוי כנסת ישראל ה־23 והוכיחה אחרת. היריקה בפרצוף שחטפנו מנבחרינו לא מסתכמת בהפרות הסגר החמורות של שרים, יועצים ומקורבים; היא לפני הכול נמצאת בדיוק כאן, בחוסר הנכונות וחוסר המאמץ האמיתי להתרכז בניהול המשבר, כראוי לו וכראוי לנו. באפס מאמץ לבנות גשרים פנימיים, להתפשר כשצריך, להוכיח שאפשר אחרת.

תוצאות הסקר הזה אינן חץ אישי המופנה לאחד הנבחרים, אלא רימון רסס למבנה כולו. רוב העם רוצה אתחול של המערכת בשלמותה. כנסת חדשה, ממשלה חדשה. נוכח השיסוי וההתבצרות במחנות, האזרח הקטן יודע שיש סיכוי סביר שניתקע עם אותו פלונטר גם אחרי שתיבחר הכנסת ה־24, אבל כרגע מה שהכי מתחשק לאזרח הוא להחזיר לנבחרים את הסטירה שמדי יום מצלצלת לנו על הלחי.

התסכול הנכון

ובכל זאת, אי אפשר להתייחס לסקר בלי להפנות תשומת לב לנתונים שעלו בו בנוגע לכוחן הפוליטי המשתנה של המפלגות. ואם לדייק – כוחם של ראשי המפלגות. אנחנו הרי כבר לא טורחים להדביק שם מפלגה לכל נבחר ציבור. הוא הרי יכול להתחיל ביש עתיד או הבית היהודי בואכה ימינה, להפוך לכחול לבן או הימין החדש, וחוזר חלילה. לך תעקוב. כאשר היו"ר הוא המוצר, למי אכפת מה היה הכינוי האחרון שלו ברשם המפלגות.

תוצאות הסקר מבטיחות שאנחנו רחוקים מאוד מבחירות. כל עוד הליכוד בראשות נתניהו נמצא במגמת צלילה, וימינה בראשות נפתלי בנט במגמת נסיקה – הקלפיות יישארו סגורות. כשבתוך חמישה חודשים הליכוד צונח בסקרים מ־41 מנדטים ל־26, וימינה עולה מ־7 ל־23 – המצב אמור להדאיג בעיקר את 49 האחוזים מבין האזרחים שמעוניינים בבחירות. ראש הממשלה המכהן וראש הממשלה החליפי (תשעה מנדטים בסקר הנ"ל של מנו גבע), לא יכולים להרשות לזה לקרות. זו בעצם המשמעות המעשית היחידה של הסקר. הרי מי כמונו וכמו בנט יודעים שלסקרים אין ערך של ממש עד לשבוע הבחירות עצמו, וגם אז הם מוטלים בספק רב.

אז לשם מה מכוני המחקר ממשיכים לערוך סקרים, ומדוע גופי תקשורת ממשיכים לשדר אותם? מספר המנדטים המדווח בהם הוא כצל עובר, ואפילו המגמות המסתמנות הן כחלום יעוף. אז למה לטרוח? ובכן, משום שהסקרים הם כבר מזמן לא רוח נבואה או סעיף בתורת המשחקים של סוקרינו, אלא שאלון שביעות רצון ללקוח הקטן מול המערכת הגדולה.

ומה נאמר, הלקוח החזיר משוב לא מחמיא במיוחד לקואליציה הרועשת, והתקשה לפרגן גם לראשי האופוזיציה. לא יאיר לפיד ולא אביגדור ליברמן מככבים כקונטרה לראש הקיים, אלא דווקא יו"ר מפלגה מגזרית קטנה ומוכה ביותר. המפגינים בבלפור הצליחו לשכנע את הצופה הסגור בבית שנתניהו פחות טוב לו מכפי שחשב במרץ שעבר, אבל לא הצליחו להזיז אותו שמאלה במילימטר. הם לא הצליחו להעמיד מולו חלופת מרכז־שמאל, וגם לא לסמן יורש מבין שורות הליכוד.

נראה שבחודשי הכאוס האחרונים, אישיותו התזזיתית של בנט הצליחה לשכנע את האזרח המתנדנד בין ימין־מרכז למרכז־שמאל שכוונותיו ראויות יותר משל האחרים. בעוד האופוזיציונרים האוטומטיים עסוקים במסמוס תקנות שעת החירום והתמקדות ב"שמירה על הדמוקרטיה" דרך הפגנות צפופות, בנט משדר שבאמת־באמת אכפת לו. אכפת לו מהמצב הבריאותי, אכפת לו מהמצב הכלכלי, אכפת לו מהעם.

לא שבנט נקי משאיפות פוליטיות או מדאגה ליוקרתו האישית ולמעמדו; אבל בעוד האחרים משליכים רפש זה על זה, איכשהו יו"ר ימינה מצליח לדבר על העניינים החשובים. התסכול שלו לא מתרכז בשלטון ביבי – שעבורו, יותר מכל אחד אחר בפוליטיקה הישראלית, הוא בלתי עביר (כן, כולל לפיד וליברמן) – אלא בדברים שכולנו מתוסכלים מהם. איכשהו, מי שצועקים ש"את נתניהו מעניין רק נתניהו" לא הצליחו לשכנע שאותם מעניין משהו אחר.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.