הפגנה, לא חשוב על מה

המילה הפופולרית ביותר השבוע ברשתות החברתיות בישראל, או לפחות בבועה שלי, היא המילה שבחרו ארגוני ה"רק לא ביבי" להוביל את ההפגנות הסוערות שלהם: "לך". הם משתמשים בה בפאתוס בציוצים, מוסיפים אותה לתמונת הפרופיל, מדפיסים חולצות עם המילה "לך". זהבה גלאון, נשיאת מכון שמאל גנרי, שיתפה סרטון של ילדה קטנה שאומרת בהוראת הוריה היישר למצלמה: "ביבי לך".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עצירת כספי חמאס: חשש להסלמה בדרום
– המחבלת מסבארו ניצלה את הרדיו לבקש חנינה לבעלה
– עימות הסגנים: ברור מי ניצח אבל לא ברור כמה זה משנה

לכאורה, בואו נודה, זו לא המילה האלימה ביותר בשיח, במדינת ה"בוגד", "בדם ואש את מישהו נגרש" ועוד מיני גידופים הנהוגים ברחבי הלבנט. אבל המילה הקטנה הזו, שתי אותיות כולה, לא הכילה מעולם משמעויות ופירושים רבים כל כך למה שקורה כאן מבחינה חברתית ופוליטית.

המילה "לך" מעוצבת בקפידה, בשפה עיצובית של קמפיין בחירות, ממש מתחננת מהמנהיג התורן הבא של מחנה השמאל לאמץ אותה לחיקו ולהקים מפלגה שתישא את האותיות הללו על פתקה. זה אולי מעצבן, אבל יש בזה הרבה מן האמת. בשלושים השנים האחרונות לא הייתה מפלגה שייצגה את ההשקפה של מחנה השמאל באופן מדויק יותר מאשר מפלגת "לך". פעם המחנה הזה דיבר על כיבוש, על סוציאליזם, על פערים, על חינוך. פעם המחנה הזה הקים מדינה וניצח מלחמות. פעם הוא דיבר על ערכים. היום כל שאיפותיו הגדולות מתנקזות למילה אחת קטנה. לך.

לאהוב, לתעב, להתעלם

"לך" היא מילה שמסתפקת במועט. אפילו פעולה אין בה, רק דרישה פסיבית. לא נגרש, לא נעיף, לא נסלק. רק "לך". כמה מיואש צריך להיות מחנה שמאוחד אך ורק סביב הציפייה שהמנהיג של המחנה השני ילך.

האמת, מרגע שההפגנות עברו מהקרנבל בבלפור להפגנות עם כפכפים מתחת לבית, אני לגמרי סבבה איתן. אפילו מעריך את המפגינים. לא מסכים איתם, אבל מכבד כל בנאדם שקם מהספה, עוזב את השַׁלָּט ויורד למטה עם שֶׁלֶט. אבל רבאק, "לך"? זה מה שיש לכם להציע? כל כך הרבה תוקפנות פסיבית יש במילה הזאת, כאילו ההמשך הטבעי שלה בפולנית הוא "לך, אנחנו כבר נסתדר". ואתם יודעים מה? אפילו לא משנה לנו מי יבוא אחר כך, מה שיהיה יהיה. רק לך.

"לך" היא גם קיצור למילה קצרה אחרת, "לכו". את בנימין נתניהו אפשר לאהוב ואפשר לתעב, אבל אי אפשר להתעלם מהאהבה שהוא זוכה לה בחלקים גדולים בציבור. כשאומרים לו "לך" אומרים לכל אחד ממיליון ומשהו המצביעים שלו ללכת. מצטער על הצרפתית, אבל זה מטומטם. כשהימין הפגין נגד רבין הוא הפגין נגד אוסלו – במילים חריפות ובמספרים גדולים, אבל נגד העיקרון של שלום עם רוצחים תמורת ויתור על שטחים. כשמפגיני ההתנתקות הפגינו – אם הרשו להם כמובן – הם הפגינו מול אדם שסביר שרובם בחרו בו לראשות הממשלה, כששמעו אותו מבטיח שדין נצרים כדין תל־אביב. הם הפגינו מול המנהיג שבחרו, לא מול ראש האופוזיציה.

"לך". איזו מילה נפלאה ומנותקת. אני עוקב באדיקות אחר מחנה ה"לך" ברשתות. הם באמת מאמינים שאנחנו כפסע מדיקטטורה, שנתניהו דיקטטור, ושעוד רגע מתנגדיו מושלכים לצינוק במקרה הטוב ומוצאים להורג במקרה ההגיוני. אני שואל את עצמי לא פעם איך כל האמונות הדרמטיות האלה מסתדרות עם האמונה העמוקה שלהם שאם רק מספיק אנשים יוסיפו לתמונת הפרופיל שלהם את המילה "לך" הוא ילך. מישהו ראה פעם דיקטטור הולך בכזאת קלות? רק כי אנשים שלא בחרו אותו אמרו לו "לך"?

לא חשוב על מה

אבל מאחורי ה"לך" מסתתרת אמונה עמוקה יותר. השבוע כתב תת־אלוף במיל' אמיר השכל – שמתברר שהעדה האתיופית חייבת לו את נוכחתה כאן – את הדברים האלו בטוויטר: "היום לפני ארבע שנים בדיוק, ב־6 באוקטובר 2016, יצאתי בפעם הראשונה לעמוד בצומת הכניסה למשרד ראש הממשלה. בדרכי לירושלים שאלתי את עצמי כמה זמן אני מקצה למאבק הזה? התשובה הייתה עשרה שבועות". אל הציוץ צורפה תמונה של השכל עומד לבדו עם שלט המכריז: "אין שלום, אין ביטחון, נתניהו מוביל למדינה דו־לאומית. נתניהו תתפטר".

אף אחד לא הכיר אז את אמיר השכל, אף כתב נרגש של ערוץ טלוויזיה לא סיקר אותו באדיקות, אף אחד לא הצטרף אליו. הוא עמד שם לבד. אבל כשראיתי את התמונה הזאת שלו הערכתי אותו הרבה יותר מאת דמותו הנוכחית. אפשר לחלוק על תת־אלוף במיל' שמפגין נגד העובדה שלטענתו מדיניות נתניהו מובילה למדינה דו־לאומית. אני אכן חולק עליו. אבל רבאק, הוא אומר משהו, יש פה מאבק רעיוני, מאבק עקרוני. אבל השנים חלפו, ואמיר הבין שרעיונות ועקרונות לא מביאים אנשים. מה כן מביא? "לך". כי עם "לך" אי אפשר להתווכח. הסיסמה "לך" אינה כלכלה או ביטחון, אלא בקשה פשוטה, לא מוסברת, לא מסובכת. "לך". מפגיני ה"לך" נוטים לומר שבניגוד להפגנות, תפילות אפשר לעשות לבד. גם בתמונה שהעלה השכל הוא עמד די בודד. אבל בודד לא מביא טלוויזיה, וקשקושים על מדינה פלסטינית לא מעניינים אף אחד. אז אם צריך, מחליפים את המדינה הדו־לאומית ב"לך". או כמו שנהגנו לצרוח בתיכון כשהמורים עצבנו אותנו, "הפגנה, לא חשוב על מה".

אני מוצא מתאם די גבוה בין אנשי הפייסבוק והטוויטר שסיסמתם "לך" ובין המחנה המוכר של "אני הולך": מוכרי הקרטיבים של העולם, שנוהגים לאיים – בכל פעם שהמציאות הפוליטית לא מסתדרת להם – שהנה אוטוטו הם עוזבים את ישראל למחוזות טובים יותר. לברלין, לניו־יורק, לקנדה. אבל עכשיו קורונה, והעולם כבר לא קורץ כל כך, ולונדון לא מחכה לנו. אז הם החליפו מ"אני הולך" ל"לך". אולי זה באמת מה שמפריע להם בנתניהו. אם הוא היה "הולך", סביר להניח שרבות מבעיותיו המשפטיות היו נפתרות, וייתכן מאוד שרמת חייו הייתה עולה. השנאה כלפיו, לפחות בתקשורת, בטח הייתה צונחת קלות. הם אומרים לעצמם "רבאק, אנחנו מזמן היינו הולכים, אז מה הבעיה שלך? לך".

הסקרים שהתפרסמו השבוע לא מעודדים כל כך עבור נתניהו, אבל הם לגמרי שמים בפרופורציה את אנשי ה"לך". לכאורה, בתקופת משבר נוראית, כשהקורונה בכל פינה והכלכלה על הברכיים. היית מצפה לראות תנודות בין שני המחנות הפוליטיים. כרגע נראה שאמנם יש תנודות אבל מי שמשלם את המחיר הגדול ביותר הוא דווקא המחנה המפגין. למה? כי עם כל הכבוד למפגינים, כשכל מה שיש לך למכור זה "לך" – זה לא ילך.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il