פעם החפצים החיוניים ביותר בנסיעה לצפון היו אוהל, שקי שינה, נעלי הליכה ועוד אביזרים שיעידו שהנה אדם שהולך ליהנות בחול המועד מנופי ארצנו. היום שני הדברים החיוניים ביותר בדרך לצפון הם תעודת עיתונאי ומכתב שמאשר שאתה עובד חיוני שרשאי לנסוע במכונית לצורך עבודתו. הימים הם ימי סגר, ואינך רוצה שבאחד מעשרות המחסומים הפרושים בדרך לכנרת שוטר תקיף יורה לך לסוב על עקבותיך ולחזור לפתח־תקווה, הלא כן?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "התכנסות לצרכים פוליטיים": דיון במצב חירום בוועדת החוקה
– לכל שיר יש סיפור: מאחורי הלהיטים של המוזיקה החסידית
– מרבית המחלימים מקורונה מדווחים על תופעות לוואי כרוניות
מצויד בשני אלה יצאתי ביום שני השבוע לצפון, לבדוק הכצעקתה. ראשית, נסגור את עניין אכיפת הסגר: אפס. נאדה. גורנישט. נסעתי מאות קילומטרים ולא נשאלתי פעם אחת למטרת נסיעתי, מה אני בכלל עושה פה והאם תעודת העיתונאי שלי אותנטית או מזויפת. שום כלום. עכשיו, בתום חול המועד, כבר אפשר לספר לכם שיכולתם להעמיס את כל המשפחה ולנסוע לבלות כרגיל בצפון בלי שאיש היה עוצר אתכם. ההבדל היחיד הוא שהפעם הייתם מגיעים וחוזרים הרבה יותר מהר, ונתקלים בהרבה פחות אשפה שהשאירו מטיילים אחרים.
תחנה ראשונה – עין מודע. הלב הפועם של עמק המעיינות, אחד המקומות היפים בארץ ישראל, שפתוח לרווחה לכולם, בלי מריבות ובלי שערים נעולים. ברחבת החניה המאולתרת, כחמש דקות הליכה מהמעיין, שלוש מכוניות בלבד. בדרך כלל בחול המועד אין כאן מקום לסיכה. אני מחנה את הרכב בצל אחד מהעצים, ופוסע מעדנות לעבר האתר. בדרכי חולפים יחידים וזוגות תושבי האזור בהליכת בוקר מרעננת. הם פועלים לפי ההנחיות, מה שאי אפשר לומר על ארבע המשפחות שנמצאות במעיין וטובלות בו כאילו אין קורונה בעולם כלל. שתי משפחות ערביות, שתיים יהודיות – דו־קיום מופלא ומאוזן של הפרת כללים. גם התירוצים דומים, עם מבטא ובלי: חייבים לנשום אוויר אחי, אנחנו ממש גרים קרוב אחי, שמעת על גילה גמליאל אחי?
צומת צמח שומם לחלוטין, ומרכז הקניות הסמוך נראה כמו מסצנה של סרט זומבים. אני פונה שמאלה ומיד אחרי סכר דגניה שוב שמאלה ומגיע לגדת הירדן. אנחנו אוהבים את המקום הזה, המקום היחיד שבו הירדן ראוי להיקרא נהר. גם כאן הכול שומם, מלבד שני נערים הצווחים זה על זה בגדה המזרחית. זהו מאבק על טריטוריית זוּלוֹת, והוא מתנהל בעוצמה שגורמת לך להבין מהר מאוד שבכלל לא משנה מה – בני אדם תמיד ימצאו על מה לריב. זה פשוט חזק מאיתנו. לא יכולתי להתיק את העיניים מקין והבל 2020 הללו, שני בני אדם שכל הנהר לפניהם, ובמקום להיפרד איש מאחיו הם שקועים זה בצווארו של זה.
הצד המזרחי של הכנרת מלא חופים מוכרזים שכולם נעולים ומשולטים באזהרות קורונה ברורות וחדות. יש רק מקום אחד שאפשר לרדת בו מהכביש לחניית עפר קטנה, והופ – להיכנס למים. הכנרת מלאה מתמיד, מה שמדגיש את המרחק הקצר שצריך לחצות כדי לטבול באגם הלאומי, ואכן גם כאן חונות ארבע מכוניות, משל תם הסגר. בתפריט הפעם: שתי משפחות מכרמיאל, שני חברים מהגולן ודייג שתקן. התירוצים חוזרים על עצמם עד כדי חשד לתיאום גרסאות – אחי, אוויר, גילה, גמליאל. האמת, אין לי כל כך מה לענות להם. אני טובל במים רגל בסנדל שורש, שלא אצא פראייר וחנון. המים חמים. אני חוזר לאוטו, עולה לגולן.
שמוליק חזן מחכה לי בכניסה האחורית של סוזנה, המסעדה הבשרית בכפר האמנים באניעם. לפני כמה חודשים הוא ורעייתו לקחו לידיהם שוב את המקום אחרי כמה שנים שהשכירו אותו לאחרים, שיפצו, פתחו, החזירו את הלקוחות הוותיקים – והנה שוב סגר. שמוליק משתדל להישמע אופטימי, אבל העצבות ניכרת בעיניו למראה הכיסאות ההפוכים על השולחנות, האפלולית בפנים המסעדה ואווירת הנכאים הכללית בשבילי הכפר. זו שעת צהריים בחול המועד, המקום היה אמור להיות עמוס עד להתפקע, והזוג חזן היה אמור לראות ברכה כספית במעשה ידיו. במקום זה, הוא וצוות קטן עושים עוד איזה שינוי קטן במטבח, עוד איזה שפצור, העיקר לעשות משהו במקום להשתגע בבית. לשמוליק יש מסר אחד חשוב: אנחנו מקריבים הרבה כדי לשמור על ההוראות בלי לנסות לעקוף אותן בכל מיני טריקים. בבקשה עשו גם אתם את המאמץ הזה, כדי שכולנו נוכל לחזור לשגרה כמה שיותר מהר.
אני מתחיל להדרים בדרך חזרה הביתה, אבל לפני כן סוטה מהדרך הראשית ופונה למושב אלי־עד. לפני שער הכניסה למושב מתחיל מסלול המפל הלבן. שתי מכוניות חונות בחנייה, שחזור כמעט מושלם של מה שקורה בכל האתרים בהם הייתי היום – אף אחד מהמקומות אינו מופקר, תמיד יימצאו כמה ישראלים מפרי סגר שהתחושה שלי כלפיהם נעה בין כעס לקנאה. משפחה עולה מהנחל. אני כבר מתכונן להיכנס בה ולפרוק את תסכוליי, אבל מתברר שהיא מכאן, מאלי־עד. אני מברר עם אבי המשפחה – שאף שאינו מפר סגר, לדבריו, לא מוכן להסגיר את שמו – האם הוא מעדיף את השקט והשלווה המפתיעה בחול המועד הנוכחי או שמא מתגעגע להמולה הישראלית הרגילה. "בחול המועד רגיל המושב שלנו ממש במצור", הוא אומר, "תאמין לי, מעולם לא חשבתי שארצה כל כך לחזור למצור הזה. הנחל פשוט עצוב השנה, הרגשנו את זה בכל מטר. שתיגמר כבר הקורונה ושקבוצות שמחות ונטולות דאגות יחזרו לחסום לנו את השערים במנגל ופויקה, אמן".
